תשובות הריב״ש · חלק של״א סימן ב׳

שאלת היה במקומכם בית ה' נקרא בשם דון אהרן בן יחיא ז"ל והנה זה כמה נחרב ונפל ועתה קם הנכבד דון יוסף בן יחיא וירפא את בית ה' ההרוס הנקרא בשם דון אהרן ז"ל ובנה על תלו בית תפלה גדול ונורא עד להפליא כחזקת יד ה' הטובה עליו ועתה מקרוב הוציאו קצת יחידים תקנה אחת שעשו הקהל מאז ומכח אותה תקנה רוצים מי ומי לערער על בית התפלה הנזכר ואומרים כל מי שיתפלל בו בעשרה עם חזן הכנסת ילכד בפח החרם והנדוי והקנס הכתובים בה ודון יוסף הנזכר עם היות שידע מפי חכמים ונבונים אשר ראוי לסמוך עליהם שאין בית תפלה הנזכר נכלל בתקנה הנזכר עם כל זה למען לא יוכל שום אדם להרפות את ידי החפצים להתפלל בו הקהיל הנכבדים עיני העדה ושחר פניהם להוציא מכלל ההסכמה הבית אשר בנה וענו אותו שאין נכון לעשות כן אלא אם כן ישתעבד בדברים ידועים ולא נתרצה דון יוסף בהם ואומר דון יוסף כי מעולם לא היתה כונת הקהל לאסור כי אם הבתים השכונים בהם לא שום בית הכנסת העתיד להבנות ח"ו וכן אומרים כל הקהל כדבריו זולתי קצת מן המנגדים ואמרת אתה שנראה לך שהדבר ברור שלא עלה ע"ד הקהל להכריח שלא יבנו בית תפלה לשם שאין ספק שלא נמנו וגמרו לבטל מה שהוא קדוש השם ואהבתו וכו' ועוד שהשכונה ההיא מצד שהיא גדולה ורחבה ומפוזרת ומפורדת רבים מן השכונים במבואות הרחוקים מבית הכנסת אינם באים להתפלל בעשרה רק בשבתות ובמועדים וכמעט גורמין להם ולבניהם גלות כמ"ש חז"ל (ברכות ח.) כל מי שיש לו בה"כ בעירו ואינו נכנס שם להתפלל נקרא שכן רע ולא עוד אלא וכו' והבית תפלה זה אשר בנה דון יוסף הוא באותן המבואות הרחוקים ובסבתו היהודים החונים עליו יקראו בשם ה' ויעבדוהו שכם אחד ועוד שמלשון ההסכמה נראה שלא עלה על העת הקהל אלא לאסור להתפלל בבתיהם לפי שכתב בנוסח ההסכמה וז"ל שלפי שקצת היהודים מן הקהל הנזכר לפעמים היו מתקבצים בבית אחר מהם להתפלל בעשרה ולסבת זה לפעמים לא היו נמצאין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות שבעיר עשרה להתפלל ולא עוד אלא כי כשבמאמר שום שופט או דיין ערבי או יהודי או בהסכמת או רצון הקהל היו סגורים בתי כנסיות ומדרשות שבעיר זולתי בית הכנסת הגדולה להסכים שום הסכמה וכולי לפעמים לא היו רוב הקהל מקובצים בבית הכנסת הגדולה ולסבת זה היו עניני הקהל מתבטלים ע"כ הסכימו ששום יהודי וכו' לא יתפללו בעשרה זולתי בבה"כ הנזכר או בבית המדרש הגדול או בבית המדרש אשר הקדיש רבי יעקב נ"ע בן כאלינה או בב"ה הנקרא מדרש האורגים או באותו בית אשר התחילו לבנות בני החבורה הנקראים חבורת ההקדש ואומרים שהוא לבית תפלה וכו' או בבית המדרש אשר הקדיש רבי יום טוב נ"ע פרחי כשיבנה או בבית דון בחיי נ"ר בן אל קסטנטיני בחייו לפי שהוא רופא ובבקר הולך לבקר חולים וביתו דחוק מבית הכנסת וכו' או בבית דון משה בן שפרוט בחייו לפי שהוא חולה את רגליו ובלוי או בבית חתן וכלה או בבית אבל וכו' וכל העובר על דבר מכל הכתוב למעלה יפרע קנס כך וכך מחצית לאדונינו המלך יר"ה ומחצית לקהל ומלבד זה יהיה העובר בנדוי שלשים יום וכו' ע"כ תורף ההסכמה. נראה שלא עלה על דעת הקהל לאסור אלא להתפלל בבתיהם שהיו רגילים ואעפ"י שלא הוציאו מכלל התקנה המדרש הנקרא בשם דון אהרן כאשר הוציאו שאר בתי מדרשות נראה שלא עלה על דעתם לאוסרו שמאיזה טעם יאסרו אותו יותר מבית המדרש הנקרא בשם רבי יום טוב פרחי ההרוס שהוציאוהו מכלל התקנה ע"כ יש לנו לומר שמה שלא הוציאוהו שהיו הקהל שכוחים ממנו מצד שלא היה עומד ליבנות או אפשר וקרוב שהשמיטו מסדר ההסכמה אבל הדבר ברור כשמש שלא עלה על דעת הקהל לאוסרו ועוד שהסכימה דעת כל הקהל זולת קצת מן המנגדים שלא נתכונו לאסור כי אם הבתים השכונים בהם לא שום בית הכנסת העתיד להבנות ח"ו ומכל אלו הטעמים ברור בעיניך שבית הכנסת אשר הקדיש הנשיא דון יוסף י"א מותר להתפלל בו והרי דינו כשאר בתי כנסיות שבעיר והבאת ראיה מדאמרינן בפרק שבועות שתים בתרא (שבועות כ"ו:) אמר שמואל וכו' עד אבל אם גמר בלבו להוציא וכו' והשתא ק"ו ומה התם שמתוך הלשון נראה שכולל בדבריו כל פת ואין לנו שום הוכחה שלא נתכוין אלא לפת חטים אפ"ה אמרינן שאם אמר שלא נתכוין אלא לפת חטין אינו אסור אלא בו בנדון שלפנינו שאפי' מצד הלשון בעצמו ומצד הכונה נראה שלא נתכוונו לאסור להתפלל בבתי כנסיות העתידין להבנות מן התקנה ואילך שהרי כתוב בלשון התקנה לפעמים היו מתקבצים וכו' לא כ"ש שלא יאסרו מכח התקנה ואי אפשר לחלק ולומר דהתם שאני שאמר בפירוש שהוא יודע שלא נתכוון אלא לפת חטים שבנדון שלפנינו ג"כ כל הקהל זולתי הנזכר ובפרט היחידי סגולות שמתפייסים מן האמת אומרים שהדבר בדור אצלם שלא נתכוונו לאסור בתי כנסיות העתידים להבנות. ואף אם נאמר שכונת הקהל לאסור מכח התקנה להתפלל כי אם באותן מקומות הכתובים באותה תקנה מ"מ נראה לך ברור שרוב הקהל יכולין להתירה ואעפ"י שהמיעוט מוחים דעתם בטל ברוב ואמרת שכן ראית בתשובה לרא"ש ז"ל וז"ל וששאלת הקהל שעשו הסכמה בחרם ונמנו להתירה וראובן מוחה היוכלו הקהל להתירו בלא דעתו. נראה שהסכמת הקהל תלויה ברוב דעות שעל חלוקי דעות אמרה תורה אחרי רבים להטות הילכך הקהל יכולין להתיר לעצמן בלא הסכמת ראובן ע"כ. ואע"פ שכתוב בלשון התקנה שישארו כל הענינים וכו' עד שיבטלו אותם הקהל בלי מוחה אפ"ה כשם שרוב הקהל יכולין להתיר ההסכמה כך יכולין להתיר אותו תנאי ע"כ תורף דבריך ובקשת ממני להעמידך בזה על דעתי: