תשובות הריב״ש · חלק שכ״ז סימן ד׳

גם בענין יתומי הבעל הב' נראה לי דהדין עם ראובן ואע"פ שבודאי אין טענת לאה יכולה לחייב היתומים אלא לעצמה כמו שאמרת מ"מ כיון שהוא מפורסם שלאה נכנסה בבית עם בעלה ומחמתו ברשות ראובן כמו שנראה משטר הודאת בעלה לראובן לא היתה יכולה לטעון לראובן חזרתי ולקחתי ממך אחר מיתת בעלי דכיון שירדה ברשות שוב אין לה חזקה לעולם כמו שהוא מסורת בידינו מגדולי האחרונים ז"ל ועליהם אנו סומכים שלעולם אין חזקה מועלת אלא א"כ ירד מתחלה בתורת מקח והא דאמרי' (שם ל"ט:) שצריך למחות בסוף כל שלש וג' לא מפני שיוכל לטעון חזרתי אחר מחאה ולקחתי ממך שהרי כיון שעל כרחו יש לו להודות שמתחלה לא בתורת מקח ירד שוב אינו נאמן שכלל גדול הוא שכל היורדין ברשות אין להם חזקה לעולם דהוה להו כאיכא עדים וראה במטלטלין אלא טעמא דמלתא שיכול לומר כיון ששתקת שלש שנים ולא חזרת למחות לא נזהרתי בשטרי שהייתי סבור שחזרת ממחאתך אבל לעולם צריך לטעון שמתחלה בתורת מקח ירד והיינו דאמרי' בריש פרקא (ל"א.) אבל אכלה שית אין לך מחאה גדולה מזו ולא מהימן במגו דאי בעי אמר מינך זבינתה משום דאי טעין לא מהימן כיון דאיכא סהדי דאכלה שית וירד בה קודם לכן והא דאמרינן נמי (נ':) דאשת איש צריכה למחות כשאכלה מקצת שני חזקה בחיי הבעל ושלש שנים אחר מיתת הבעל כבר הוכיח הרמב"ן ז"ל בראיות ברורות דאם נודע שירד בה בחיי הבעל לא מהני ליה חזקה לעולם כיון שירד בה בזמן דלא מהני ליה חזקה אלא מאי צריכה למחות להודיע ולפרסם הדבר בעדים שבחיי הבעל ירד בה כדי שלא ישתכח הדבר ויטעון המחזיק שלאחר מיתת הבעל ירד בה וההיא דבן גזלן ובן אריס (מ"ז.) לא כמו שחשבת שהיו דרים בבית עם אביהם וכשמת אביהם נשארו שם כמו שהיו בחיי אביהם דבכה"ג אין להם חזקה כיון שעל כרחם יש להם להודות שנכנסו שעה אחת שלא בתורת מקח אלא כגון שהגזלן או האריס היה אוכל פירות השדה ההיא בחייו לבד ואחר מיתתו בא הבן להחזיק בשדה ההיא וקמ"ל דאעפ"י שאין לאב חזקה אם מחמת גזל או אריסות אפילו הכי יש לבן חזקה כל דאתי בטענת' דנפשיה אבל אם האב היה דר בבית אחד מחמת גזל או מחמת שירד ברשות והיו בניו ואשתו דרים עמו וכשמת נשארו הם דרים בבית כאשר היו דרים בחיי הגזלן או היורד ברשות אין להם חזקה לומר חזרנו ולקחנו ממך שהרי כבר היו דרים קודם לכן בחיי האב ובשעת מיתתו שלא בתור' מקח ושוב אין להם חזקה ובנדון זה ג"כ לא היתה יכולה לאה לטעון חזרתי ולקחתי ממך אחר מיתת בעלי כיון שהוא מפורסם שנכנסה בבית מכח רשות בעלה ונשארה בבית מכחו אחר מיתתו ואין צ"ל שבעלה השני לא היה יכול לטעון חזרתי אני ולקחתי מראובן כיון שידוע שנכנס בה מתחלה מכח אשתו כשנשאה ועדין היא בחיים ולא נתחדש לו שום כח בחייה שהרי מעולם לא החזיק הוא בבית אלא שהיה דר עם אשתו ומכחה כדרך שנכנס מתחלה ומעתה אין צריך להמתין ליתומים דהא קיי"ל בפרק שום היתומים (ערכין כ"ב:) דבנמצאת שדה שאינה שלו מזדקקין ולא מוקמי' אפטרופא דאחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקי' וההיא דבר חמוה דרבי ירמיה דבפ' הנוזל בתרא (קי"ב.) דמסקינן התם דאין מוציאין הקרקע מיד היתומים עד שיגדלו כיון דאית להו חזקה דאבוהון ההיא לאו בנמצאת שדה שאינה שלו אלא שהיה מוחזק לאביהן ובא אחר לטעון שלקחה מאביהן ובא לדון אם בעדי קניה אם בעדי חזקה ובהא אמרי' דכיון שהקרקע מוחזק באמת שהיה לאביהן הבא לטעון שהאב מכרו אין מקבלין עדיו עד שיגדלו היתומים דאין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין וקטן כמאן דליתיה דמי אבל נמצאת שדה שאינה שלו דאמרינן בערכין (שם) הוא כגון שנמצא שהקרקע לא הי' מעולם של אבי היתומים אלא שהי' מחזיק בו בתורת גזלה אי שירד ברשות בתורת שאלה או שכירות כגון זה שהקרקע היה מוחזק שהיה של ראובן והיתומים באין להחזיק בו בעדי חזקה שהחזיק אביהם שלש שנים ואם נמצא שאביהם ירד ברשות ואין חזקתו כלום הרי השדה בחזקת ראובן ובכגון זה נזקקין להוציא מידם דומיא דההיא דתינוק שתקף בעבדיו וכו' (שם) וכ"ש בנדון זה דהא איכא אפטרופא דקאי במקום בעלים וגם שבא ראובן לטעון בשטר הודאת הבעל הראשון ואינו צריך לקבלת עדים וכל שבא לדון בשער אפילו אם היתומים מוחזקין מוציאין מידם וכמ"ש הרמב"ם ז"ל (פרק י"ב מהלכות מלוה ולוה) ובר מן דין אין לראובן דין ודברים כלל עם היתומים אלא עם לאה שהרי היא המחזיקה בקרקע שנשארה בו במות בעלה הראשון והבעל השני והיתומים כלם באו ברשותה ותחת ממשלתה עומדים בבית ההוא וכיון שהיא בחיים והיא היתה המחזק' בקרקע ראשונה הנה אם יש לדון על חזקת הבית אין לדון ולטעון אלא עם לאה וכל שזכה ראובן בדין עם לאה אין לו לדון עם בעלה השני ולא עם יתומים שלו: