תשובות הריב״ש · חלק ש״ח סימן ב׳

תשובה נראה ברור שאסור לישראל להלוות לישראל חברו דינר זהב השוה כ' דינרין על אחריות ספינה ההולכת מעבר לים ושיתן לו בשובה בשלום כ"ד דינרין לפי שזו הלואה וקוצץ לתת לו דבר קצוב ברבית ואעפ"י שהמלוה מקבל עליו אחריות המעות כל ימי המשך מהלך הספינה עד שובה עדיין לא יצא מידי הלואה דהא זוזי יהיב וזוזי שקיל ולא הדרי ליה זוזי בעיניהו ולא דמי למרא והיינו ההיא דרב חמא דהוה מוגר זוזי בפשיטא (שם ס"ט:) כפי מה שפירשו התוספות שהיה רב חמא מקבל אחריות המעות אם נאנסו קודם שהוציאם הלוה וגם אחר שהוציאם אם נאנסו כל נכסי הלוה שיהיה פטור מלשלם ואף אם יחזור ויעשיר אפילו הכי נאסר זה בגמרא כיון דלא דמי למרא דלא הדרי בעינייהו ולא ידיע פחתיהו וכל שכן בנדון זה שיש בהלואה זו זמן שאין המעות באחריות המלוה אלא באחריות הלוה לגמרי דהיינו משעת הלואה עד שעת מהלך הספינה ומשעת שובה עד שעת פרעון ואע"ג דהכא ההזקים מצויין אין בכך כלום דמי לא עסקינן בההיא דרב חמא שנאסר אף אם המלוה סוחר ים ומוליך כל אשר לו מצרים באניות דהא יהבי טעמא בגמ' משום דלא הדרי בעינייהו ולא ידיע פחתיהו ולא דמי למרא ומאי דשרי רב בפרדיסא בתורי דנפיש פסידיהו התם זביני הכא הלואה דהתם כיון שהיה לוקח פירות הכרם ושהוא יעשה ההוצאות ואפשר שיארע קלקול בענבים וגם יפסיד ההוצאות שהם מרובות מפני קלקול שאפשר שיגיע לשוורים הוה ליה קרוב לזה ולזה. ומה שאמרת אם נוציא זה מדין רבית ונאמר שהוא כדרך אסמכתא שזו בודאי אסמכתא היא אם תלך הספינה בשלום יתן זה דרך משל עשרים ליטרין ואם יארע בה הפסד יתן זה מאה ליטרין זה בודאי אפשר הוא ומותר גמור היה אם לא היה בכאן הקדמת מעות אלא כמו שנים שהמרו זה את זה אם יהיה כך אתן לך כך וכך ואם לאו תתן לי אתה כך וכך אבל כל שזה נותן לו מעות בהלואה ולריוח ידוע אף אם המלוה מקבל אחריות הספינה אסור אלא שהוא אבק רבית כפי מ"ש הר"ם ז"ל בההיא דרב חמא וכמ"ש למעלה. ומה שנוהגים לתת עשרים ליטרין למי שיבטיח מאה ליטרין שיש לו בספינה זו דרך אחרת היא לפי שאין כאן הלואה אלא כעין מכר שמקבל עליו אחריות מעות האחר בעד הסך ההוא שנותן לו זה ואף אם יקדימו לו עתה העשרים ליטרין אין חשש בזה וכי תימא זה שלוקח עתה עשרים ליטרין ולאחר זמן אם יארע הפסד בספינה יצטרך להשיב מאה ליטרין נמצא שהאחר יקדים עשרים ליטרין ויקבל ק' ליטרין אחר זמן והרי זו רבית. אין זה שהדבר ידוע שאין נותן מאה ליטרין מפני הקדמת העשרים ליטרין שהוא נותן אלא מפני ההפסד שהגיע בספינה שקבל עליו אחריותן והעשרים ליטרין הראשונים כבר קנאם המקבל מתחלה ועוד שאין זה מתרבה מעט מעט אלא כעין קנס הוא שמתחייב יחד עתה בכל המאה ליטרין באבד הספינה ואין כאן אגר נטר ליה דומיא דאם לא נתתי לך מכאן ועד שלש שנים הרי היא שלך שהתירו במתני' (ס"ה:) אבל הצד האחר שנותן לו ריוח ידוע בשוב הספינה הרי הליכת הספינה ושובה נעשה בזמן וכל יום ויום מתרבה השכר מעט יום אחר יום ואיכא אגר נטר ליה. ומה שבא בשאלה לשון זה נוסחו ואע"ג דאסמכתא לא קניא בכל דאי וכל שכן באסמכתא שאין בידו להשלים כמו זה ואעפ"כ מה לנו וכו' הנה בזה הלשון נטית מן המסילה ויצא לך זה ממה שמצאת בפרק איזהו נשך (בבא מציעא ע"ג:) ולרב אשי מאי שנא ממתניתין אם אוביר ולא אעביד אשלם במטבא התם בידו הכא לאו בידו ונראה לך מכאן דטפי הוי אסמכתא לאו בידו מהיכא דבידו אלא דכיון דאסיקנא דכל דאי לא קני אפי' היכא דבידו כההיא דאם אוביר ולא אעביד אשלם במטבא הוי אסמכתא ולא מחייב או שאתה סובר כדעת הגאון ז"ל דמחייב היכא דבידו מתקנת חכמים שחייבוהו כיון שהיה בידו לגמרי אע"ג דמדינא מפטר דאסמכתא היא ומתני' דאם אוביר הלכתא היא ותקנתא היא ומה שהקשו בגמרא ולרב אשי מאי שנא ממתניתין אם אוביר וכו' פירש הגאון דהכי מקשי אמאי לא תקנו כאן כמו התם ומתרץ התם בידו וראוי לתקן לחייבו כיון שפשע במה שהיה אפשר לו אבל הכא לאו בידו. אבל הכלל היוצא לך מכאן כל היכא דאין בידו להשלים כגון הכא הוי אסמכתא טפי. הא ליתא שאין אסמכתא אלא בתולה בדעת עצמו לומר אם לא אעשה כך אתן כך שהוא סומך על עצמו לעשות כן ומשום הכי מתני אי לא עביד ולא גמר בדעתו לאקנויי כגון ההיא דפרק ד' נדרים (נדרים כ"ז.) אם לא אתינא מכאן ועד תלתין יומין ליבטלן זכוותיה וכן ההיא דתנן (ב"ב קס"ח.) אם לא נתתי לך מכאן ועד ל' יום אחזיר לו שטרו וכן הלוהו על שדהו ואמר לו אם אי אתה נותן לי וכו' (ב"מ ס"ה:) אבל תולה בדעת אחרים שאין בידו כלל לאו אסמכתא היא דכיון שאינו תולה בעצמו ואין בידו כלל גמר ומקני אדעתא דההוא תנאה וזה מבואר בפרק זה בורר (סנהדרין כ"ד:) דרב ששת אמר התם דמצחק בקוביא לאו אסמכתא היא כיון דלא תליא מלתא בדעתיה אלא אף בדעתא דחבריה ובמעשה דידיה וקי"ל כותיה ואפילו רב חמא דאמר אסמכתא היא מפרש טעמיה בגמרא משום דאמר קים לי בנפשאי דידענא טפי וכן תולה בדעת יונו אמרינן התם דלא הוי אסמכתא לכולי עלמא אי לאו משום דבנקשא תליא מילתא ואמר אנא ידענא בנקשא טפי הא לאו הכי נאו אסמכתא היא. והא דאמרינן גבי ההיא דרב אשי דכיון דלאו בידו הוי אסמכתא התם אע"ג דלא תלה בדעתו לגמרי מ"מ תלה תנאו בנוהג שבעולם שמוציאין שם בפרוותא דזולשפט ברוב השנים וברוב הזמנים יין הרבה בזול ומוכרין לכל אדם והוה כתולה בדעת עצמו והוי אסמכתא דלא גמר ומקני ומשום טעמא דמי יימר דמזבני ליה לא הוי פושע ולא קנסוהו לחייבו כיון דמן הדין הוא פטור לא דמי לאם אוביר דהוי פושע גמור אבל בנדון זה שתולה בדבר שהוא מקרה גמור אם תהיה רוח סערה בים מפרק אניות ומשבר ספינות או יחד יבואו גדודים וחברת גנבים ושודדים לשלול שלל ולבוז בז ואין בידו להיות נכון לבו בטוח לא יירא מכל אנה כשהתנה מתחלה גמר ומקני ואין כאן אסמכתא ועקרן של דברים אלו תמצאם מבוארים לרבינו הרמב"ן ז"ל בהלכות נדרים שחבר בפרק ארבע נדרים: