תשובות הריב״ש · חלק ש״ה סימן ג׳

תשובה כבר ידעת שהסכמת כל האחרונים ז"ל דמשכנתא בלא נכיתא הוי רבית קצוצה דקיי"ל (שם ס"ז.) כרבינא דחשיב ואפיק פירי דלא כרבה בר רב הונא דאע"ג דעובדא דרבינא בזביני דאסמכתא הוה מדקאמר דלא כרבה בר רב הונא ורבר"ה לא איירי אלא בזביני דאסמכתא מ"מ הא משמע בגמרא דאי בזביני דאסמכתא הוי רבית קצוצה כל שכן במשכנתא בלא נכיתא דהתם הלואה והכא זביני אלא שלפי שמצאו דרבינא גופיה אמר בריש פרקא (ס"ב.) והרי משכנתא בלא נכיתא דבדיניה' מוציאין מנוה למלוה ובדיננו אין מחזירין ממלוה ללוה דמשמע דס"ל דמשכנתא בלא נכיתא הוה אבק רבית לזה הוצרכו לחלק ביניהם דלרבינא יש משכנתא בלא נכיתא דהוי רבית קצוצה ויש שהיא אבק רבית ובזה יש מחלוקת בין המפרשי' ז"ל כי יש מהם שעשו החלוק בין בית לשדה וכרם דבבית הוי ריבית קצוצה דומיא דהלויני ודור בחצרי בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר (שם ס"ד:) משום דבבית לא שכיחי ביה תיוהי ואין בה הוצאה ובשדה ובכרם דשכיחי ביה תיוהי ולפעמים ההוצאה יתירה על השבח הוי אבק רבית וגם בנכיתא יש שחלקו בין בית לשדה וכרם דבבית הוי אבק רבית ובשדה ובכרם מותר וזו היא סברת הרמב"ם ז"ל ולא חלק בין מסלקי ללא מסלקי בדין רבית גם רש"י ז"ל חלק בין משכונת בית לשדה והאחרונים ז"ל לא חלקו בין משכונת בית למשכונת שדה דהא עובדא דרבה בר רב הונא בארעא הוה כדאמרינן בגמרא ארעא הדרא וכו' אבל חלקו בין אתרא דמסלקי לאתרא דלא מסלקי במשכנתא בלא נכיתא דבאתרא דמסלקי הוי רבית קצוצ' ובדלא מסלקי הוי אבק רבית וכהאי גונא מיירי רבינא לעיל כדאמרינן התם אינהו בתורת זביני אתו לה והיא משום דלא מסלקי וכבר כתבת אתה כל זה. ומה שהוקשה לך על הרי"ף ז"ל שכתב דהלוני ודור בחצרי הוי רבית קצוצה והלוהו ודר הוי אבק רבית אחר שהוא עושה הבדל גדול בין הלוהו להלויני איך אמר לשון הלכתא כלישנא קמא שהרי אין חייב להעלות שכר דהלוהו כמו אותו דהלויני ולא שייך למימר הלכתא אלא כשאין התחלפות ביניהם זולתי בנושאים אבל הענין הנשוא בשתי הלשונות אחד לא כדבריו ז"ל גם התלמוד לא היה לו לומר בלשון איכא דאמרי אני איני רואה בכאן קושיא על הרב אלפסי ז"ל דחייב להעלות לו שכר בשתי הלשונות אחד ובשניהם חייב להעלות לו שכר רוצה לומר דהוי אבק רבית אלא דלמאן דאמר דהלוני הוי אבק רבית בהלוהו שרי לגמרי ולמאן דאמר הלוהו אסור כ"ש הלויני. ומיהו באר הרי"ף ז"ל דלמאן דאמר הלוהו אבק רבית בהלויני הוי רבית קצוצה זה היה אפשר לומר בדבריו לבארם כפי פשטן. אבל היה קשה קצת לזה לשון התלמוד דקאמר מאן דאמר הלוהו כ"ש הלוני דמשמע דשניהם שוין בדינם למאן דמתני הלוהו דאי לא מאי כל שכן דקאמר. אמנם כבר ביארו המפרשים ז"ל דחייב להעלות לו שכר דהני לשני בגמרא בין בהלוהו בין בהלויני ר"ל להבא ולא במה שכבר דר דכיון דבחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר מיירי דומיא דההיא דהדר בחצר חברו שלא מדעתו על כרחין אינו חייב נשלם במה שדר כבר אפי' בהלויני דלאו רבית קצוצה היא דלאו מידי חסריה ולאו מידי שקיל מיניה ומאי הלוהו ודר פירוש הלוהו והוא דר ולשון הוה הוא ולא לשון עבר והיינו דכי מקשי בגמרא מאי קמ"ל תנינא המלוה את חבירו לא ידור בחצרו חנם לא מתרצינן אי ממתני' הוה אמינא לכתחלה אבל בדיעבד אינו חייב לשלם קמ"ל ומאי דקאמר הרי"ף ז"ל דהלויני ודור הוי רבית קצוצה על כרחין לאו בהלויני דגמרא קאמר אלא בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר קאמר ודכותה בהלוהו לא הוי אלא אבק רבית אפילו בכה"ג דהא לאו אדעתא דהכי אוזפיה ומשו"ה לא מפקינן מיניה ולא מנכי ליה נמי מחוביה ומיהו כתבו דהיינו דוקא בשדר בה ברצונו ובא לתובעו עתה באסור רבית אבל אם דר בה שלא מדעתו דבעלמא חייב להעלות לו שכר כיון דחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר כ"ש זה שהלוהו ולאו משום אסור רבית אלא מן הדין מחוייב השכר זה בארו המפרשים ז"ל לדעת הרי"ף ז"ל. ומה שדקדקת מכלנא דרב ספרא דקאמר כל שבדיניהם מוציאין מלוה למלוה בדיננו מחזירין ממלוה ללוה וכו' והוקשה לך למה שינה הלשון ולא אמר בדיננו מוציאין ממלוה ללוה וכן רבינא במאי דקאמר והרי משכנתא בלא נכיתא דנקט נמי לישנא דמחזירין ולזה דקדקת דמשום משכנתא נקט האי לישנא ונא נקט מוציאין משום דאי לא פרעיה לוה למלוה ובא לנכות לו אגר ביתו אולי שמנכין לו מחובו אבל היכא דפרעיה ונסתלק ובא לתבוע מן המלוה אגר ביתיה התם הוא דאין מחזירין ואע"ג דאמר רב אשי כל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא התם הוא במשכנת' בנכיתא ואתר' דמסלקי ורבינא מיירי במשכנתא בלא נכיתא ואתרא דלא מסלקי ואע"פ ששתיהן אבק רבית טפי איכא לאחמורי במשכנתא בלא נכיתא באתרא דלא מסלקי ממשכנתא בנכיתא באתרא דמסלקי והארכת בזה להראות פנים. ואני אומר אם קושיתך היא קושיא עדיין לא תירצת בה כלום דהא במסקנא דגמרא לא נכנסה משכנתא בכלליה דרב ספרא כיון דאינהו בתורת זביני אתו לה ורב ספרא רבית קצוצה אשמעינן ברישא ורבית מוקדמת ומאוחרת לסיפא וא"כ הדרא קושיתך לדוכתה. גם מה שכתבת דטפי איכא לאחמורי במשכנתא בלא נכיתא באתרא דלא מסלקי ממשכנתא בנכיתא באתרא דמסלקי גם זה אינו דכיון ששתיהן אבק רבית שוות הן בדיניהם ואדרבה בענין סלוקי בלא זוזי איכא למימר דטפי חשיב אפוקי מיניה באתרא דלא מסלקי שהיא כמכר מבאתרא דמסלקי דדמי להלואה דעלמא. וכבר ידעת איך חלקו הרב רבי אפרים והראב"ד ז"ל על הרי"ף ז"ל לומר דלא אמר רב אשי כל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא אלא במשכנתא דשכונא גביה אבל בחוב בעלמא כגון הלוהו ודר בחצרו דהוי אבק רבית סלוקי בלא זוזי לאו אפוקי מיניה הוא וש"מ דסברא היא לומר דכל דשכונא גביה טפי כגון אתרא דלא מסלקי הוי טפי סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה. אבל הקושיא מעקרא אינה צריכה תרוץ דקושטא דמלתא נקט רב ספרא בכלליה דנקט בהוצאה מן המלוה ללוה לשון חזרה דמטעם חזרה הוא שמוציאין ממנו אע"פ שאין הפרש בין הוצאה זו לזו. ואת"ל דמשום שיש הפרש בדינם בין הוצאה זו לזו שינה הלשון נאמר שרמז למה שאמרו המפרשים ז"ל דאבק רבית אינו חייב להחזיר אפילו בבא לצאת ידי שמים כי מה שאמר רבי אלעזר אבק רבית אינה יוצאה בדיינין לאו דוקא דאפילו איהו לא מחייב לאהדורה אלא דמשום דרבית קצוצה יוצאה בדיינין נקט באבק רבית אינה יוצאה ורב ספרא נקט בכלליה לישנא דאין מחזירין משום אבק רבית לומר שאפילו בא לצאת ידי שמים אין אומרים לו להחזיר ונקט ברבית קצוצה האי לישנא נמי אגב אבק רבית או שגם ברבית קצוצה רמז למה שכתב הרשב"א ז"ל דאפילו ברבית קצוצה שיוצאה בדיינין לאו למימרא שב"ד יורדין לנכסיו ומחזירים ללוה דהא איהו דמחייב לאהדורי אבל שעבוד נכסים ליכא כלל. תדע דהא הניח להם אביהם מעות של רבית אע"פ שיודעין שהן של רבית אינן חייבין להחזיר אלא בדבר מסויים מפני כבוד אביהן ואלו בגזל מחייבין לאהדורי כל שהגזלה קיימת או שהניח להם אביהם אחריות נכסים אלא ודאי ליכא הכא אלא עשה דוחי אחיך עמך ומאי יוצאה בדיינין דקאמרינן לומר שבית דין כופין אותו להחזיר כשאר מצות עשה כדאמרינן בכתובות (פ"ו.) אמר ליה רב פפא לרב הונא בריה דרבי יהושע לדידך דאמרת פריעת ב"ח מצוה אמר לא בעינא למעבד מצוה מאי אמר ליה תנינא במד"א במצות לא תעשה אבל במצות עשה כגון וכו' מכין אותו עד שתצא נפשו הכא נמי דכותה וא"כ אפשר דלהכי לא נקט רב ספרא ברבית קצוצה לישנא דמוציאין לפי שאין ב"ד יורדין לנכסיו ונקט לישנא דמחזירין לומר שב"ד כופין אותו להחזיר. ואמנם אחרי שהעלינו דמשכנתא בלא נכיתא באתרא דמסלקי הוי רבית קצוצה לדעת האחרונים ז"ל נראה ברור שזו הטרשא של מוראבטינ"ש כל שהתנו בפדיון דהוי כאתרא דמסלקי הוי רבית קצוצה כיון שהמוכר משעבד עצמו ונכסיו לפרוע לו השינ"ש כך וכך בכל שנה בעד הסך ההוא שקבל ממנו ויכול לסלקו ולהחזיר לו מעותיו הרי זו הלואה גמורה ומה שמיחד לו קרקע הוי כמשכנתא באתרא דמסלקי וגרע מינה דבמשכנתא אוכל פירות הבית או השדה הממושכן ודמי קצת לזביני ולא מתפרסם רביתא כולי האי מה שאין כן בכאן שהוא נותן לו מעות מכיסו שנה שנה וזוזי יהיב וזוזי שקיל ואם היות שאין הלוקח יכול לכוף למוכר לפרוע לו הקרן לעולם לא יצא מפני זה מתורת ההלואה והרי הוא כמלוה את חבירו מאה והתנה הלוה עם המלוה לתת לו עשרים לשנה ברבית כל זמן שמעותיו יהיו בטלות אצלו עד שיפרענו מעצמו אך שהמלוה לא יוכל לנגשו על הקרן כי אם על הרבית לבד שזה ודאי רבית קצוצה היא והרי אפי' בזביני דאסמכת' כההיא דאת ונולא אחי (ב"מ ס"ז.) דהוי זביני מעליא לשעתן כל שלא יחזיר המוכר לקונה את מעותיו ואין הקונה יכול לכוף המוכר להחזירם לעולם מ"מ כיון שהמוכר יכול להחזירם ולבטל המכירה דיינינן ליה כהלואה כשמחזירם והוי רבית קצוצה כדעת הריא"ף ז"ל והאחרונים ז"ל ואפילו לדעת הראב"ד ז"ל שסובר דזביני דאסמכתא לא הוו רבית קצוצה ורבינא דחשיב ואפיק פירי לא מדין רבית קצוצה אפיק אלא מדין גזל כדין אוכל מה שאינו שלו ולא בתורת רבית אכלם אלא כסבור שהם שלו אפ"ה בנדון זה י"ל דהוי רבית קצוצה דהתם מתחלה על דעת מכר ירד ואכל כמי שאוכל פירות שדהו אבל בנדון זה שהיה מתחלה הלואה בקציצה שיתן הלוה כך וכך בכל שנה ולא היה המלוה אוכל פירות הבית או השדה אלא הלוה היה נותן לו הרבית בכל שנה כמו שקצצו ודאי רבית גמורה היא. ומ"מ כל האחרונים ז"ל הסכימו שלא כדעת הראב"ד ז"ל דטעמא דרבינא משום דס"ל דזביני דאסמכתא כיון דארעא הדרא פירי נמי הדרי מדין רבית קצוצה וה"נ משמע בפרק בתרא דערכין (ל"א.) דתנן התם גבי בית בבתי ערי חומה הרי זו כמין רבית ואינה רבית ופרכינן בגמ' והתניא הרי זו רבית גמורה אלא שהתורה התירתה ושני הא ר' יהודה הא רבנן דתניא הרי שהיה נושה בחבירו וכו' מאי בינייהו אמר אביי צד א' ברבית איכא בינייהו וכו' אלמא רבית בבתי ערי חומה שגואל תוך שנים עשר חדש הוו פירי ללוקח רבית קצוצה לרבנן דסבירא ליה צד אחד ברבית אסור כדתניא בבריתא הרי זו רבית גמורה אלא שהתורה התירתה ופירשו בירושלמי (ב"מ פ"ה ה"ב) כאן התירתה כלומר בבתי ערי חומה ולא במקום אחר אלמא דכגון זו במקום אחר אסור מן התורה אע"פ שמתחלה בתורת מכר ירד ואכל והיינו כרבינא דסבר בזביני דאסמכתא רבית קצוצה נינהו ומתני' דקתני הרי זו כמין רבית הא מוקמינן לה כרבי יהודה ומשום דהוי צד אחד ברבית. וכ"ת ואכתי בזביני דאסמכתא לא הוה רבית קצוצה אלא לאחר שמחזיר המעות ומבטל המכר למפרע ונמצא המעות היו הלואה אצלו אבל קודם לכן אי אפשר להיות רבית קצוצה שהרי בתורת מכר הוא אוכל וכי אמרינן התם בערכין רבית בבתי ערי חומה רבית גמורה היא אליבא דרבנן היינו היכא שנתברר הספק לאחר מכן ונתבטל המכר אז הוי רבית קצוצה לרבנן אעפ"י שהיה אפשר שלא יבא לידי כך ובבית בבתי ערי חומה היה מן הדין רבית קצוצה אלא שהתורה התירתה כיון שלא התנו הם בפדיון אלא שהתורה צותה בפדיון והתירה הרבית ולרבי יהודה אפי' לאחר שנתבטל המכר הוא מותר גמור כיון שמתחלה כשקבלם היה אפשר שלא יבא לידי כך והיה מותר גמור לדעתו אבל לרבנן מתחלה קודם שיתברר הספק בודאי אי אפשר לומר שהיה רבית גמורה אלא שאסור מדרבנן שלא יאכל הפירות ההם על הספק כיון דאפשר לבא לידי רבית של תורה וא"כ בנדון זה אף אם נאמר דהוי רבית קצוצה מפני שיכול לסלקו היינו דוקא לאחר שסלקו שהוברר למפרע שהיתה הלואה אבל קודם לכן לא הוי רבית קצוצה אלא אבק רבית וכל שאכל אין מוציאין ממנו ולא מנכין ליה ואפילו אכל שעור זוזי לא מסלקינן ליה דכל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא ואע"פ שאם החזיר לו מעותיו הוה ליה רבית קצוצה למפרע ומוציאין ממנו מה שאכל. לא היא דזביני דאסמכתא אע"פ שיכול לפדותו לעולם ולבטל המכר מ"מ כל שלא יהיו לו מעות ואינו פודהו מכר גמור הוא ובתורת מכר הוא אוכל אין צ"ל בכגון בית בבתי ערי חומה שעתה הוא מכר גמור ועוד שאם יעבור הזמן ולא יפדנו הוחלט אבל בנדון זה כיון שיכול לסלקו הלואה גמורה היא ואף קודם שיסלקנו שהרי אין כאן מכר כלל שהרי לא מכר לו הבית אלא שנשתעבד לו בעד הסך שנותן לו עתה לתת לו בכל שנה ושנה כך וכך לעולם כ"ז שלא יפרע לו מעותיו והוי כמשכנתא בלא נכיתא באתרא דמסלקי שהיא הלואה והויא רבית קצוצה וגרע מינה משום שנטל הרבית במעות מן הלוה עצמו אין צ"ל לדעת הרמב"ם ז"ל דאפילו באתרא דלא מסלקי הויא רבית משום דלית בה תיוהי ואע"פ שהוא אוכל פירות הבית עצמו הממושכן ודמי קצת למכר כיון דשכונה גביה ולא מסלקי כל זמן המשכונה אפ"ה כיון שיכול לפדותו לאחר הזמן הויא הלואה והוה רבית קצוצה ומוציאין ממנו מה שאכל אפי' קודם פדיון כ"ש בנדון זה דהוי טפי לית בה תיוהי שהוא משועבד לו במעות קצובים וזוזי יהיב וזוזי שקיל והוי רבית קצוצה שבאה מיד לוה למלוה. ועדין יש לבעל הדין לחלוק ולומר והלא בלשון השטר אינו מזכיר הלואה כלל אלא לשון מכר וא"כ אין כאן רבית קצוצה. ואל תשיבני מזביני דאסמכתא דאע"ג שהשטר הוא לשון מכירה הויא רבית קצוצה ודיינינן לה כהלואה. דהתם הוא לאחר שנתבטל המכר אבל בנדון זה כל שלא נסתלק והטרשא קיימת מכירה היא כלשון השטר ולא הלואה. תשובתו אין הלשון גורם אלא הענין גורם וכיון שזה מתחייב לתת לו דבר קצוב לשנה ואין הבית או השדה קנוי לו אלא השעבוד ההוא לבד יש לו עליו והמוכר יכול לסלקו לעולם הרי זו הלואה גמורה אף אם שנו הלשון להיותו בלשון מכירה דאין הלשון גורם דא"כ בטלת תורת רבית שילוה מאה במאה ועשרים בלשון מכירה וזה היה טעותו של רב חמא דהוה מוגר זוזי בפשיט' כל יומא והיה אומר בלשון שכירות ולא בלשון הלואה (ס"ט:) כמו שפרש"י ז"ל ובודאי שהיה עובר על רבית של תורה כיון שהיתה הלואה גמורה אלא שהיה משנה הלשון וזהו שאמר שם בגמרא לסוף כלו זוזי דרב חמא כלומר מפני שמלוה ברבית נכסיו מתמוטטין וזהו ברבית של תורה כמו שהוכיחו זה מפסוק כספו לא נתן בנשך ושחד על נקי לא לקח עושה אלה לא ימוט לעולם דמשמע הא אם עבר ימוט (שם ע"א.) ודוד ע"ה על דברי תורה היה מזהיר. ובתוספות בארו עוד דודאי א"א דרב חמא יטעה בזה שמפני שנוי הלשון לשכירות יחשוב שיהיה מותר דא"כ בטלת תורת רבית אלא שהיה פוטר רב חמא את הלוה מן האונסין כלומר שכל זמן שהיו המעות ביד הלוה שלא הוציאם עדין אם נאנסו שיהיה פטור מלשלם כמו אם היה שוכר ואם הוציאם ונאנסו כל נכסי הלוה פטור ואין עליו שעבוד כלל אם חזר והעשיר והרא"ה ז"ל כתב ודאי משהוציאם היה חייב באחריותן כדין הלואה אבל כל שלא הוציאם היה בידו כדין שוכר ופטור מן האונסין ועל אותה שעה היה נוטל שכרו ואפ"ה אסיקנא דאסור משום דזוזי לא הדרי בעינייהו ולא ידיע פחתייהו כדאיתא בגמרא. ואפשר דבדרך זו הא דרב חמא הוי אבק רבית והרמב"ם ז"ל כן כתב דהוי אבק רבית ואין ספק שכונתו היתה בדרך זו אבל אם היתה הלואה גמורה אף על פי שאומרים בלשון שכירות או בלשון מכירה ודאי רבית קצוצה היא שאין הלשון גורם ומה שפורע הלואישמ"י לאדון האלו"ב מחמת טרשא זו כדין מכירה אין זו ראיה לומר שלא נחשבהו להלואה אלא למכר שזה מחק האלו"ב הוא בדיניהם לפרוע לו הלואישמ"י אפילו בהלואה העשויה בכגון זה דאפי' במשכנתא או בהלואה באפותיקי על הבית ההוא או אפילו בשכירות גמור כל שהוא לזמן ארוך פורע לואישמ"י לאדון האלו"ב לפי שדנין אותה כמכר לענין זה משום חשש הערמה כמו שאנו דנין במתנה שיש בה אחריות שהיא כמכר לגבי דינא דבר מצרא. ועוד שאפילו נאמר שטרשא זו לא מפני חשש הערמה לבד דנין אותה כמכר אלא שהיא מכירה גמורה בדיניהם שהרי אין חוששין לה בדיניהם משום רבית אע"פ שהם מחמירין הרבה באסור רבית אפ"ה אין לנו ללכת בזה בחקותיהם ובדיניהם דאנן בדידן ואינהו בדידהו כמו שהוכחת אתה מההיא דמשכנתא בלא נכיתא באתרא דלא מסלקי דאע"ג דאינהו בתורת זביני אתו לה ובימי חכמי התלמוד היתה מותרת להם עד שהיו מוציאין מן הלוה למלוה בדיננו היא אסורה וגם היום אע"פ שהם מחמירין באסור רבית מ"מ אינן מסכימים לדיננו בפרטיהם ויש דברים שהם אסורים להם ומותרים לנו כגון משכנתא בנכיתא ומוכר אדם חובו בפחות ואפילו ללוה עצמו ולהשכיר מעות לשולחני להתנאות בהם דהדרי בעינייהו והא לך ארבעה זוזי ואוזפינהו לפלניא והרבה כיוצא באלו וכן יש בהפך שמותרין להם ואסורים לנו כגון סאה בסאה (ע"ה.) ואין פוסקין על הפירות עד שיצא השער (ע"ב:) ואין מושיבין חנוני למחצית שכר (ס"ח.) וכאלה הרבה וכן בטרשא זו הם אין חוששין לה משום רבית אם מפני שהם הולכין אחר הלשון שכותבים בלשון מכר ולא אחר הענין כטעותו של רב חמא לפי הפשט אם מפני שכל חק עולמי הם דנין כמכר ואפילו אין בו יחוד על הקרקע כמו הויאורלי"ש והשנסל"ש שאין בהם יחוד על קרקע ועושין אותן בלשון מכר ונתפרסם להם התירן ואין חוששין להם לרבית. ומטעם זה ר"ל שהם דנין אותה כמכר הם מצריכין בשעת הפדיון שיחזיר וימכרנו לו ואין מספיק להם במחילה כמו בשאר הלואות ושעבודין ולזה חוזר ופורע לו לואישמ"י פעם שניה אבל בדיננו אין ספק שבטרשא כזו לא חל שם מכירה גמורה על הבית אלא שהוא שעבוד ויחוד לבד שאף במחילה יהיה נפטר הלוה מן השעבוד ההוא כיון שהוא יכול לפרעו ולסלקו וגם מפני שנעשית טרשא זו בערכאות של עובדי כוכבים ושטרותיהן שרירות וקיימות אם מפני הדין דדינא דמלכותא דינא אם מפני תקנת הקהל שהתנו בזה וכל תנאי שבממון קיים אין לומר הואיל ובדיניהם דנין אותה כדין מכר והותרה להם טרשא זו מפני זה שתהיה לנו ג"כ כדין מכר ולא כדין הלואה ולא תהיה רבית קצוצה שהרי מ"ש חז"ל דשטרות העולות בערכאות של עובדי ככבים כשרים ואפי' שטרי מתנה משום דינא דמלכותא כפי הלשון הראשון הנזכר בפ"ק דגטין (י':) היינו לומר שהשטר כשר ויש תורת שטר עליו כאלו נעשה ונחתם על ידי ישראל אבל לא לומר שנדין בדיניהם לגמרי כמו שנאמר על דרך משל שאם הקנה בשטר העשוי בערכאות של עובדי ככבים דבר שלא בא לעולם או שהקנה למי שלא בא לעולם שיועיל הקנין כיון שנעשה בשטר העשוי בערכאיתיהן ובדיניהם מועיל הקנין אפילו בדבר שלא בא לעולם ולמי שלא בא לעולם שזה אינו בכלל דינא דמלכותא דינא שאין המלך מקפיד אלא שהשטר הנעשה על ידי סופריו שיש להם הורמנותא דמלכא שיועיל ושנדין בו כדין שטר כשר הנעשה ע"י סופרי ישראל אבל אם הענין בעצמו אינו מועיל בו קנין או שאינו נקנה בשטר בדין תורתינו אין המלך מקפיד בזה שנדין בדיניהם וכבר אנו רואין בעינינו שכל מלכי ארגון נותנין רשות לדון בדין תורתנו ומצוים לשופטיהם שידינו כן בין יהודי ליהודי וא"כ בנדון זה אין מה שנכתב שטר זה בערכאות של עובדי כוכבים מעלה ומוריד בענין הרבית מטעם דינא דמלכותא אלא הרי הוא כאלו נעשה בגופן שלנו. ואף אם הקהל תקנו ששטרות העולות בערכאות של עובדי ככבים יהיו שרירין וקיימין עלינו כמו על העובדי כוכבים בדיניהם ושבכל הדבר שנכתב השטר עליו יועיל השער לקנות בין יהודי ליהודי כמו שמועיל בין עובד כוכבים לעובד כוכבים בדיניהם ובודאי שיכולין הקהל להתנות בכיוצא בזה דתנאי שבממון הוא והרי הוא כאלו כל אחד ואחד מיחידי הקהל התנה וקבל כן על עצמו וא"כ מכח תקנת הקהל טרשא זו הרי היא כמכר וחזר הדין שלא יהיה בו אסור רבית קצוצה אפ"ה אין הקהל יכולין להתנות במה שיש בו אסור רבית שהרי רבית אסרה תורה אע"פ שנותנו הלוה מדעתו ואין שום תנאי מועיל בו כמו שמועיל לגבי שמטה דאם התנה ע"מ שלא תשמיטנו בשביעית אין שביעית משמטתו (מכות ג':) דהתם כיון שלא אמר שלא תשמיטנו שביעית אלא בשביעית אין זה מתנה על מה שכתוב בתורה אלא עם חברו הוא מתנה בדבר שבממון וקיים דהוי כנותן לו מתנה וכן נמי גבי אונאה כל שאמר יודע אני שיש בו אונאה ע"מ שאין לך עלי אונאה דהא ידע ומחיל אבל ברבית שאפי' כשנותנו לו במתנה אסרתו תורה מה יועיל תנאו וכל שיתנה ויאמר כל היום כלו שהוא נותן במתנה או מוכר במכירה גמורה וע"מ שלא יהיה רבית ושאינו נודר לו בתורת רבית מ"מ דבריו בטלים ואין בהם ממש כל שהוא קוצץ ואומר שבשביל מנה שהוא מקבל מעתה יתן לו עשר בכל שנה ושנה לעולם כ"ז שמעותיו אצלו וא"כ כיון שאין הלוה בעצמו יכול להתנות להתיר הרבית גם הקהל אין מועיל תנאם להתיר הרבית. ובכאן צריך לבאר ההיא דפרק איזהו נשך (בבא מציעא ע"א:) בשמעתא דמלוה ישראל מעות של נכרי וכו' דבעי רבינא לתרוצי נהי דשליחות לעובד כוכבים לית ליה זכיה מדרבנן אית ליה והקשה הרמב"ן ז"ל ואי מדרבנן אמאי מותר דהא רבית דבדאורייתא הוא ואיך יאמרו החכמים דאית ליה זכיה לקולא להתיר מה שהוא אסור מן התורה ותירץ הוא ז"ל דכיון דזוזי לעובד כוכבים הוא דפרע להו והאי רבית נמי לכיסו של עובד כוכבים הוא נופל דלמא לא אסור מדאורייתא אלא מדרבנן ואתי דרבנן ומפקע דרבנן. ואני תירצתי בענין אחר בתשובה לאחד מחכמי הדור שהקשה לי בדרך זה דהא תלמודא פריך לעיל בשלמא סיפא לחומרא פי' נהי דשליחות מן התורה לית ליה לחומרא הוי שליחות אלא רישא לקולא ודאי לא אמרינן דא"כ מה מתרץ רבינא זכיה מדרבנן אית ליה אכתי קשה איך יתקנו חכמים לעקור דבר מה"ת בקום עשה שמקבל ישראל רבית מחברו ותרצתי דהא לא קשיא דבסיפא כיון דכו"ע ידעי דשלוחו של אדם כמותו ולא כולי עלמא ידעי דרשת מה אתם בני ברית וכולי אמרי רבנן דלחומרא יש שליחות משום דמאן דחזי סבר דישראל מישראל שקיל רבית שהעובד כוכבים נעשה שליח לישראל אבל השתא לרבינא ליכא למיגזר כיון שחכמים תקנו לו זכיה בעלמא והשוו בענין זכיה דין עובד כוכבים לדין ישראל ואי משום דמדאורייתא לית ליה הפקר ב"ד הפקר והרי אין מעות אלו של ישראל ולא שקיל ישראל מישראל רביתא והוה ליה כההיא דרב גדל (פסחים ז'.) דהמקדש בחמץ משש שעות ולמעלה שאין חוששין לקדושיו אע"פ שמן התורה הוי ממון גמור אלא כיון דרבנן אסרוהו לו בהנאה לאו ממון הוא ואין חוששין לקדושיו ואפילו באסור ערוה החמורה וכאן נמי כיון שזכה העובד כוכבים בממון זה אם קדש בו הישראל את האשה אינה מקודשת כמו אם קדשה בגזל ובחמס שהרי גזל גמור הוא מדבריהם ומוציאין אותו בדיינים למאן דאית ליה גזלו של עובד כוכבים אסור כי היכי דאמרי' בגיטין פרק הנזקין (גיטין ס"א.) גבי מציאת חרש שוטה וקטן דלר' יוסי גזל גמור מדבריהם ומוציאין אותו בדיינים זהו מה שהשבתי בתירץ קושיא זו ואחר כך מצאתי לרשב"א ז"ל שכתב בחדושיו על תירץ הרמב"ן ז"ל בלשון הזה ואין תרוצו של רבינו מחוור ומסתברא דכל דבר שבממון משום הפקר ב"ד נגעו בה ומתנין בו לעקור דבר מה"ת כדאמרינן ביבמות פרק האשה רבה עכ"ל ועתה אין להשיב מזה על נדון זה לומר שהקהל הסכימו ששטרות עובדי כוכבים יהיו נדונין בדיניהם ויהיה מכר מדין הפקר ב"ד הפקר וממילא הותר הרבית ההוא או שאינה רבית קצוצה כדאמרינן התם דלא דמי כלל דהתם כיון שהפקירו הממון ואינו כלל של ישראל אין אלו מעותיו של ישראל ולאו ישראל שקיל רביתא אבל בנדון זה דישראל מישראל שקיל רביתא אין כאן הפקעת ממון כלל אלא הרי הוא כאלו התנו שמה שהוא אסור יהיה מותר ולא כל כמינייהו הגע עצמך שבדיניהם מוציאין רבית קצוצה מן הלוה למלוה כמו שהיה בימי חכמי התלמוד הנאמר ששטר העולה בערכאות של עובדי כוכבים מרבית קצוצה מישראל לישראל שיהיה כשר וגובין בו הרבית או שלא יהיה לו דין רבית קצוצה ואף אם תקנת הקהל שידינו בשטרות העולות בערכאות של עובדי כוכבים כמו שדנין אותם בדיניהם זה לא עלה על דעת שום אדם וא"כ בנדון זה כל שהלוה משועבד לפרוע החק ההוא לעולם בכל שנה ושנה ומיחד לו הקרקע ויכול הלוה לסלקו הרי הוא רבית קצוצה אעפ"י שכתוב בשטר בלשון מכר ופורע הלואישמ"י לאדון האלו"ב: