תשובות הריב״ש · חלק ר״כ סימן ח׳

מה שהשיבו שהחכם שנדה מי שחרפו וגדפו שנדויו נדוי מבואר הוא מההיא שהביאו הם י"ש צ"ו ת"ח שנדה לכבודו נדויו נדוי ועוד מכמה מעשים באו בתלמוד בזה בפרק עשרה יוחסין (קידושין ע'.) עובדא דההוא בר נהרדעא דאיקלע לפום בדיתא קרב לגבי טבחא אמר להו הבו לי בשרא אמרו ליה עכיב עד דשקיל שמעיה דרב יהודה בר יחזקאל ברישא והדר שקול לך אמר מנו יודה בר שויסקל דשקיל בישרא מקמאי אזלו ואמרו ליה לר"י איקפד אפיק שיפוריה ושמתיה. הנה שרב יהודה נדה לזה בפרהסיא על שבזהו [שלא בפניו] וכ"ש כשמבזהו בדברי חרופין וגדופין על פניו שיכול לנדותו ובפרק ואלו מגלחין (מועד קטן ט"ז:) ההיא איתתא דהות יתבה בשבילא ופשטה כרעה הוה חליף צורבא מרבנן ולא איכנע' מקמיה אמר כמה חציפתא דההיא אתתא אתאי לקמיה דר"נ אמר לה שמעת שמתא מפומיה אמרה ליה לא אמר לה אי הכי זילי נהיגי נזיפותא בנפשך חד יומא. הנה זאת האשה אע"פ שלא ביזת' לההוא צורבא מרבנן רק שהקלה בכבודו שלא נכנעה מפניו אעפ"כ היה יכול לנדותה אם רצה וזהו ששאל לה רב נחמן מי שמעת שמתא מפומיה ק"ו למחרפו ומגדפו והתם נמי ההוא אלמא דהוה קא מצערי לצורבא מרבנן אתא לקמיה דרב יוסף א"ל שמתיה ולשון מצער משמע בדברים כדאמרינן בפ"ב דיומא (כ"ג.) וצערא דגופא והתניא נעלבין ואינן עולבין שומעין חרפתן וכו' ובפ"ק דגיטין (ז'.) שלח ליה מר עוקבא לר' אלעזר בני אדם העומדין עלי ופירש"י לחרף ולגדף וקאמר התם קא מצערין לי טובא. וכן שכל אדם חייב לנהוג בו נדוי חוץ מן הרב הגדול ממנו מבואר הוא כמו שהביאו הם י"ש צ"ו. וכן מה שכתבו שאם לא נדהו הת"ח שחכמי העיר חייבין לנדותו אמת אבל הראיה שהביאו הם מההוא טבחא דאתפקר ברב טובי בר מתנה אימנו עליה אביי ורבא ושמתוהו מההי' רשאין שמענו אם חשו לכבוד החכם חייבים לא שמענו אבל בפרק מי שמתו (ברכות י"ט.) גרסינן אמר ריב"ל בכ"ד מקומות ב"ד מנדין על כבוד הרב וחד מינייהו המספר אחר מיטתן של תלמידי חכמים ומוכח לה ממתני' דמסכת עדיות שנדו את עקביא בן מהללאל על שאמר שמעיה ואבטליון דוגמא השקוה ומדקאמר ב"ד מנדין משמע חייבין לנדות וכן הוא בכל אותן הכ"ד. דברים שהזכירן כלם הרמב"ם ז"ל. ועוד שאם לא היו חייבין לא היו מנדין אדם גדול כעקביא בן מהללאל ולזה הוא מבואר שב"ד חייבין לנדות המבזה תלמיד חכם לאחר מותו כ"ש המבזהו בחייו ובפניו דאיכא צערא דגופא וזהו לשון הר"ם ז"ל במנותו הכ"ד דברים מנה בלשון זה המבזה חכם אפילו לאחר מיתה נראה שגדול עונש המבזהו בחייו מן המבזהו לאחר מותו וזהו שצריך רבוי מן הכתוב למקלל אביו ואמו לאחר מיתה שיהיה חייב כמוזכר בפרק ואלו הן הנחנקין (פ"ה:) ועוד ראיתי בשם הראב"ד ז"ל שאין ביד הרב למחול ואע"פ שאמרו בפ"ק דקדושין (ל"ב.) הרב שמחל על כבודו כבודו מחול דתורה דיליה היא דכתיב ובתורתו יהגה יומם ולילה היינו מידי דלית ביה בזיון אלא שבאותן דברים שחייב אדם לנהוג בו כבוד מחמת תורתו כגון לעמוד מפניו וכיוצא בזה בהנהו יכול למחול אבל על בזיונו אינו יכול למחול אדרבה אסור לו למחול שהתורה מתבזית בכך ודמי למאי דאמרינן התם האב שמחל על כבודו כבודו מחול דליכא למימר שיהא האב יכול למחול לבן לומר לו דברי חרופין וגדופין והיינו דאמרינן בפ"ב דיומא (כ"ג.) דתלמיד חכם צריך שיהא נוקם ונוטר כנחש והרמב"ם ז"ל כתב שאסור לחכם למחול אם בזהו בפרהסיא ואם מחל נענש עד שיבקש ממנו מחילה ויסלח לו. שאר הדברים שכתבו מקנס ליטרא של זהב אין להאריך בהם כי לא באו בשאלה וגם שהם מבוארים ובדברים הפשוטים דבר שפתים אך למחסור נאום משיב מפני הכבוד שואל בשלום תורתך מפני האהבה נאמן אהבתך יצחק ב"ר ששת זלה"ה: