תשובות הריב״ש · חלק קצ״ג סימן ט׳

אבל עדות ר' זרח בן אלחנן נראה שיש בו עדות לפי שהעיד שנתפשרו שיקח הוא ב' מבניו ללמדם ולגדלם ולהשיאן בלי הזיקה ולעשות בהם כל רצונו וגם היא תקח לה שתי בנות פלולית ופלונית ויש לה לגדלן ולהשיאן בלי הזיקו במעות ולעשות בהן כל רצונה שלא מרצון בעלה רבי מנחם ושלא מדעתו וכו' ונראה שנתן רשות לאשתו להשיאן ולעשות בהן כל רצונה שלא מדעתו ואע"פ שהזכיר לגדלן ולהשיאן אין הכונה להשיאן אחר שיגדילו דוקא אלא שני דברים הם לגדלן לחוד ולהשיאן לחוד והא דאמרינן בפרק כל הגט (גיטין כ"ט:) דהיכא דאמר ליה בעל לשליח שקול מינה חפץ הדר הב לה גיטא אזל איהו יהב נה גיטא והדר שקל מינה חפץ דפסול כר' יוחנן דקיי"ל כותיה הוה מצינא למימר דשאני התם דאמר בפירוש הדר הב לה גיטא דאפילו לא אמר אלא שקול מינה חפץ והב לה גיטא פסול דקפידא הוי. וכ"כ הרמב"ם ז"ל וגם הרמב"ן ז"ל הוסיף דאפילו אמר ליה הב לה גיטא ושקול מינה חפץ דפסול כדאמרינן בפ' הכותב (כתובות פה.) אמר הב זוזי ושקול שטרא מצי אמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי ואם כן הכא הוה לן למימר דאין כונתו אלא אחר שיגדלו. לא היא דהתם הוא שיש לשליח לתת דבר לאשה ולקבל דבר אחר ממנה ובזה איכא למימר דכיון שהזכיר לו המשלח השני דברים שיש לו לעשות כן הוא מקפיד שיעשה השליח בענין שיהיה יד המשלח על העליונה אבל בכאן האשה היא שיש לה לעשות שני דברים ומתחייב' בהן וזהו לשון ויש לה לגדלן ולהשיאן בלי הזיקו במעות שהי' מתחייבת לגדלם להוצאתה אף אם לא תשיאם וכן שמתחייבת להשיאן בלי הוצאת הבעל והכונה היא כשתמצא הגון לה אבל במה שהותנה שתעשה היא בהן כל רצונה שלא מרצון האב ושלא מדעתו ומשמע שבכל דבר שצריך רצון האב ודעתו יהיה לה רשות לעשות וכל שכן שיהיה מדבר בתנאים ההם מענייני הנשואין גם שכתב אחר כן דרך כלל שכל אחד ישתדל בבניו לכל רצונו שלא מדעתו של שני דמשמע שלכל דבר תהיה יד האשה בשתי הבנות כיד האיש בשנים האחרים ואע"פ שאינו אומר בפירוש שתהיה שליח שלו מהני דלא מפקינן בריש פ' המדיר אלא כל הזן אינו מפסיד אבל אי אמר כל השומע קולי יזון שליחותיה קא עביד וכן כל השומע קולו יכתוב גט לאשתו הרי אלו יכתבו ויתנו ואם כן בנדון זה עדותו של רבי זרח עדות הוי והרי הוא עד אחד בשליחות הגרושה לקדש ולהשיא בנותיה וכן עדות רבי יוסף ב"ר ישראל גם כן מספיק לעדות זה שהרי העיד שהתנאים היו שיש לה כח בכל זמן שהיא חפצה להשיאן למי שתרצה בלי רצון ורשות אביהן ושאינה צריכה לשאול את פיו בשום דבר מענין בנותיה הן בחתונין הן בכל שאר דברים שבעולם וא"כ עדות זה מר' יוסף ב"ר ישראל ועדות רבי זרח ב"ר אלחנן מצטרפין ואע"פ שעדות רבי יוסף ב"ר ישראל הוא בכתב ועדות רבי זרח הוא בעל פה הא אסיקנא בפ' גט פשוט (בבא בתרא קס"ה:) דעד א' בכתב ועד אחד על פה מצערפין ואע"פ שנראה מן הירושלמי בפרק האשה שנתארמלה (הל' ד') דעד אחד בכתב לאו כלום הוא והך דמצטרפין דמשמע דעד אחד בכתב מהני משום עד אחד מוקמי לה בירוש' כגון שהיו שנים חתומין בשטר ומצאו לקיים כתב ידו של אחד ולא של שני. כבר כ' הרשב"א ז"ל והרבה מן האחרונים ז"ל דהירושלמי פליג אגמרא דילן דכיון דבגמרא דינן לא פרישו הכי משמע דבכל ענין עד אחד בכתב מהני כעד א' ומצטרף עם עד אחד שבעל פה. וכ"ת הא מיפסיל עד שבכתב משום דבעינן מפיהם ולא מפי כתבם וכמו שכתב רש"י ז"ל בפירוש התורה דלא יכתבו עדותן בשטר וישלחו לבית דין וליכא למימר דבנדון זה כיון שהעד עצמו העיד לפני ב"ד מפיו על חתימת ידו הרי הוא כאלו מעיד על מה שכתוב בשטר כדקיי"ל דעל מנה שבשטר הן מעידין דהתם הוא כשהוא חתום בשטר שמצד עצמו הוא כשר ואם באו שנים מן השוק והעידו על כתב ידו היה כשר השתא נמי כשהוא מעיד שכתב ידו הוא זה ואנו רואין אותו חתום בשטר הרי הוא כאלו מעיד על מנה שבשטר אבל בכאן אם מה שחתם בו פסול ואין בו עדות גם כשהוא מעיד על חתם ידו דהיא היא גופה אין כאן עדות של כלום ואינו מעיד על מנה שבשטר דהא התם נמי לא חשבינן להאי סהדותא כמעיד על פה על מנה שבשטר דא"כ לא היה גובה בעדות זה ממשעבדי ואם כן בנדון זה שכתב ידו עצמו פסול ואין בו עדות של כלום דמפי כתבם הוא אם כן מה שמעיד בפני ב"ד שהוא כתב ידו אינו מועיל להכשירו אלא יש לומר דלא מפסיל משום מפיהם ולא מפי כתבם אלא דוקא באלם שאינו יכול להניד מפיו דעלה הוא דאיתמר הכי בפרק מי שאחזו (גיטין עא.) וטעמא כדרבי זירא דכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו וכן תרגמה רבינו תם ז"ל (בתוס' ב"ב מ' ע"א בד"ה מחאה) אי נמי בההיא דפ' ארבעה אחין (יבמות לא:) גבי זמן דקדושין דאי לא דכירי לסהדותייהו ומסהדי מפי מה שרואין בשטר שבידם לא מהני דמפי כתבם הוא כיון שאין השטר ההוא ראוי למסרו ליד הבעל דבר דילמא גייז ליה כדאיתא התם ואם כן אין תורת שטר עליו דנימא עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד. אבל בנדון זה אם היה שכתב העד וחתם ושלח לב"ד הא מהני כיון שיכול להגיד מפיו ואם כתב וחתם לבקשת הבעלי דבר ונתן בידם כל שכן דמהני דהוה ליה כמי שנחקרה עדותו בבית דין כדאמרינן בשנים ומצטרף עם אחר שבעל פה בגמרא דילן. גם הרמב"ן ז"ל כתב שאפשר שגם הירושלמי מסכים עם הגמרא דילן ופירש דהכי קאמר דמעקרא בעו התם עד אחד בכתב ועד אחד על פה מהו שיצטרפו ומקשו בתר הכי עד אחד כלום הוא ופירש הוא ז"ל דהכי מקשה כלום הוא לגבי שעבוד נכסים אלא לגבי בני חורין וא"כ הוה ליה כעד על פה ופשיטא דמצטרפין ומתרצי לא צריכא כשהיו שנים ומצאו לקיים כתב ידו של אחד ולא מצאו לקיים כתב ידו של שני כלומר לא נצרכה הבעיא אלא בכגון זה שכיון שכשחתם העד חתם על שעבוד נכסים א"כ לא דמי לעד על פה שאינו בא כי אם לבני חורין ומשום הכי אפשר לספוקי אי מצטרפי אי לא ומסקנא דאף בזה מצטרפי ואתיא כגמרא דילן גם הרבה מן הגאונים הראשונים ז"ל כתבו בפירוש דעד אחד בכתב מהני כעד א' על פה וזוקק לשבועה. אבל מה שצריך לעיין בצרוף שתי עדיות אלו הוא שבעדות רבי זרח כתוב בסופו זה היה אחר הגרושין ואיני יודע אם לשון זה מדברי הדיינין ורצו לומר שקבלו עדות זו או אם הוא מדברי העד שמעיד שהתנאין האלו היו אחר הגרושין ואם הוא כן שהיו מדברי העד הנה יש הכחשה בין עדות זו לעדות ר' יוסף בר"י שמעיד שנעשו תנאין ביניהם קודם שגרשה והוה ליה כזה אומר קודם הנץ החמה וזה אומר לאחר הנץ החמה דעדותן בטלה כדאיתא בפרק היו בודקין (סנהדרין מ"ב.) ואפי' בדיני ממונות פסולה כל שמכחישין זה את זה דהויא לה עדות מוכחשת בחקירות. אלא שי"ל דלא דמי גרושין להנץ החמה דהנץ החמה הוי סימן מובהק ולא טעו אינשי בהכי וכמו שכתב רש"י ז"ל אבל הגרושין לא הוו סימן מובהק כולי האי ואפשר דטעו בהכי והוי כזה אומר בדיוטא העליונה וזה אומר בדיוטא התחתונה דאמרי' בפ' זה בורר (סנהדרין לא.) דעדותן מצטרפת ואע"ג דאי זה מקום חקירות היא אפי' הכי לא חשבינן ליה עדות מוכחשת בחקירות דכיון דכלהו שוו דבדיוטא היה בין תחתונה לעליונה טעו אינשי הכא נמי כלם מעידים שבמעשה הגרושין וכשנפלה מריבה ביניהם נעשו התנאים ובין קודם לאחר טעו אינשי בענין כזה וגם שאפשר שעשו התנאים בשעת הגרושין באותו מעמד ממש והסכימו בהן קודם הגרושין והיו עסוקין באותו ענין אף לאחר נתינת הגט והעד האחד תפס לו התחלת הענין והאחר סוף הענין כדאמרינן בפ"ק דפסחים (י"א:) לאביי דס"ל דלרבי מאיר אין אדם טועה ולא כלום ומעשה כי הוה במיפק תרתי ומעייל תלת הוה והאי דקאמר שתים בסוף שתים והאי דקאמר שלש בתחלת שלש ואפי' רבא לא פליג בהאי טעמא אלא משום דבדיני נפשות לית לן לכווני סהדותייהו בהכי למקטל גברא משום דכתיב ושפטו העדה והצילו העדה אבל בדיני ממונות אפילו תימא דלא טעו במידי כסברא דאביי נימא דהכי והכי הוה עובדא והאי קאמר בסוף והאי קאמר בתחלה כדי לכוין עדותן ובקדושין מממון ילפינן כמו שפסקו הגאונים ז"ל בשלהי יבמות דאין בודקין עדי נשים בדרישה וחקירה דלדיני ממונות מדמינן להו וה"ה לכל דיני קדושין וגרושין דהאי טעמא שלא תנעול דלת בפני לוין איתיה נמי בגיטין וקדושין כדאמרי' לענין ב"ד של הדיוטות דטעמא דלא בעינן מומחין משום שלא תנעול דלת כדאיתא בפ"ק דסנהדרין (ג'.) ואמרינן בפרק המגרש (גיטין פ"ח:) אביי אשכחיה לרב יוסף דהוה מעשה אגיטא אמר ליה והא אנן הדיוטות אנן אמר ליה אנן שליחותייהו קא עבדינן מידי דהוה אהודאות והלואות ועוד אפשר לצרף עדות רבי יוסף ב"ר ישראל עם עדות רבי אשר ב"ר קלונימוס המעיד ג"כ בחתם ידו שהיו התנאין קודם הגרושין כמו שמעיד רבי יוסף ב"ר ישראל ואע"פ שאין עדותו של רבי אשר מבואר כמו עדות השנים האחרים לפי שהשנים האחרים מעידים בפירוש שתוכל להשיאן שלא מדעת ורצון בעלה ובזה העדות של רבי אשר אינו מזכיר כן מכל מקום כיון שמזכיר שהיא תקח שתי בנותיה הן בחתונין הן בשאר דברי' ושכל א' ישתדל בילדיו ככל רצונו ושלא יהי' לאחר שום עסק יחד מחמת הילדים נראה שדי בזה הלשון לכלול שליחות לקדושין ולנשואין: