תחלה בשטר החיוב שעשתה הגרושה לבנותיה לזונן ולפרנסן ולעשות צרכיהן עד שיגדלו ולהשיאן לכשיגדלו וכו' איני רואה בזה שום עדות שנעשית היא שלוחה של אב לקדש ולהשיא שהרי אין כאן דבור של אב כלל אלא שהיא נתחייבה לבנותיה להתטפל בצרכיהן וגם בצרכי נשואין ועוד שאפילו שנתן לה האב רשות בלשון הזה לא היתה יכולה להשיאן בקטנותן דהא קאמר להשיאן לכשיגדלו וקפידא הוי דומיא דהאומר לשלוחו צא וקדש לי אשה במקום פלוני וקדשה לו במקום אחר שאינה מקודשת כדתנן בפ' האיש מקדש (קידושין נ.) וכ"ש בזה דדרך בני אדם להקפיד שלא להשיא בנותיהן בקטנותן וגם שיש לו אסור בדבר מדברי רב יהודה עד שתגדיל ואם כן זה הקפיד ולא נתן רשות עד שתהיה נערה דאז הוי גדולה דאע"ג שעתה נהגו התר בדבר שמא יקדמנו אחר או מטעם אחר זה רצה לדקדק על עצמו יותר לקיים דברי חכמים וגם שאע"פ שנהגו התר אין עושין כן כי אם על צד הזרות ובודאי דלשון עד שיגדילו אין לדונו זולתי בלשון גדלות ממש ולישנא דרבנן נקט דאמרי אסור לאדם שיקדש את בתו עד שתגדיל דהוי זמן ידוע ולא מלשון גדול דלא הוי זמן ידוע דלא מעייל איניש נפשיה לספיקא כדקיי"ל כרבי יוסי (שם סד:) בקדשתי את בתי גדולה שכלן מותרות זולתי גדולה שבגדולות משום דלא מחית איניש נפשיה לספיקא והכא נמי כיון דלכשיגדלו הוי קפידא לא מחית נפשיה להתנות במה שאינו ידוע דהיינו זמן הגדול ושביק זמן גדלות שהוא זמן ידוע ועוד האי לכשיגדלו הוי דומיא דעד שיגדלו המוזכר בשטר סמוך לזה שר"ל שנתחייבה לכל צרכיהן עד שתהיינה גדולות בשנים:
תשובות הריב״ש · חלק קצ״ג סימן ה׳
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Rivash Responsa, Vilna, 1879
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך תשובות הריב״ש, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.