תשובות הריב״ש · חלק קצ״ג סימן ג׳

תשובה אם באנו נדון בקדושין אלו לקיימם או לבטלם מחמת רצונו או מחאתו של אב בקטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה מבלי שנשגיח אם נתן רשות לאם בשעת הגרושין לקדש בנותיה ודאי נראה שנתבטלו הקדושין ולא מבעיא לעולא דס"ל (קדושין מ"ד:) דקטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה אפי' גט אינה צריכה דלא חיישינן שמא נתרצה האב וקיי"ל כוותיה דרבינא דהוא בתרא קאי כוותיה (שם מ"ה:) וכמו שהסכימו כל הפוסקים ז"ל. וגם הרב אלפסי והר"ם ז"ל סוברים דאפי' נתרצה אחר הקדושין אינה צריכה גט אלא אפי' לרב ושמואל דסבירא להו (שם) דחוששין שמא נתרצה האב וצריכה גט בנדון זה אינה צריכה גט ואין כאן קדושין שהרי האב אומר שכששאלו אותו חכמי גבולו אם נעשה ברצונו השיב להם שאין רצונו בהם וגם שלח להתרות במחותנו שיוציא הבת מביתו ושאם לא יעשה כן שהוא יקבל קדושין מאחר בעדי בתו ואין לך מחאה גדולה מזו ואע"פ שלא פירש בהתראתו שאינו חפץ בקדושין הרי גלה רצונו דאיך יקבל קדושין מאחר אם נתרצה באלו ואפי' לאביי דסבר (גיטין ל"ד.) דגלויי דעתא בגיטא לאו מילתא היא מודה היכא דמוכחא מילתא כההיא דרב ששת אשקליה גיטא לההוא גברא כדאיתא בפ' השולח (שם) וא"כ בנדון זה מחאה היא וכל שמיחה האב לכולי עלמא אין קדושין כדאמרינן (בקדושין מ"ה:) בנתקדשה לדעת [אביה] והלך אביה למדינת הים ועמדה ונשאת אמר רב אוכלת בתרומה עד שיבא אביה וימחה ורב אסי אמר אינה אוכלת בתרומה שמא יבא אביה וימחה ונמצאת זרה למפרע. משמע דלכולי עלמא ואפי' רב דאמר חיישינן שמא נתרצה האב כל שמיחה האב אין כאן קדושין כלל כדמשמע לישנא דנמצאת זרה למפרע דמשמע זרה גמורה. ועוד מדחיישונן בדרבנן דהא מדאוריי' בקדושין אכלה ואם בההיא שנתקדשה לדעת אביה יכול למחות בנשואין כ"ש כשלא נעשה שום דבר לדעתו וכן בירושלמי (שם פ"ב ה"א) קדשה שלא לדעת וכנסה שלא לדעת זה היה מעשה ובא אביה ועקר קדושיה משמע דלגמרי עקרם ואף אם נאמר דלרב ושמואל צריך שימחה מיד בשעת שמיעה אבל כל ששתק בשעת שמיעה חוששין שמא נתרצה וצריכה גט אף אם מיחה אחר כן דאמרי' נמלך הוא ולא אמרינן הוכיח סופו על תחלתו וא"כ בנדון זה ששתק מיד כששמע ולא שלח ההתראה עד לאחר זמן נימא נמלך הוא. ליתא דהיינו היכא שהוא כאן ושותק לפי שהיה לו למחות מיד אבל מי שהוא במדינת הים או במקום רחוק בזה אין שתיקתו כלום דהאי דשתיק משום דכיון שאינו במקום החתן סבר מאי אהני לי דאצוח והמנו דאמרי' עד שיבא אביה וימחה ולא אמרי' עד שישמע אביה וימחה משמע שא"צ למחות עד שיבא ואע"ג דבנתקדשה שלא לדעת ונשאת שלא לדעת אמר רב הונא (שם) אוכלת ופסק רבינו חננאל כוותיה משום דרבא מפרש טעמיה הואיל ונעשה בה מעשה יתומה בחיי האב ומשמע דלדידיה קדושי ודאי הוו כיון דאוכלת בתרומה דהוי אסורא דאורייתא מאחר דאף הקדושין היו שלא לדעת. וכן משמע שאין האב יכול למחות עוד שא"כ היה לנו לאסרה בתרומה שמא ימחה כדאמר רב אסי לעיל ורב גופיה חש לעיל דהוי אסורא דרבנן כ"ש באסורא דאורייתא ובנדון זה נמי נימא הואיל ונעשה בה מעשה יתומה בחיי האב. לא היא דהתם הוא דוקא באביה כאן כמו שנזכר בה בפירוש וכמו שכתב רש"י ז"ל והוא ראה ושתק דודאי כולי האי לא שתיק ולזה פירש נשאת שלא לדעת שהיא לא הודיעתו ובההיא דרב ושמואל פירש לא ידע משום דההיא מספקינן אם נתרצה כששמע לאחר מפן אבל בהא דע"כ צ"ל שהן קידושין מן התורה צ"ל שבשעת הקדושין ידע ושתק ומאי שלא לדעת שלא הודיעתו אבל במי שהוא במקום אחר ליתיה להאי טעמא כלל ואין שתיקתו כלום אלא א"כ נתרצה בפי'. וכן אין לומר כי מה שהודה לאותו שדכן קודם הקדושין שילך לנשואין אם יעשו לו ויתנו לו כך וכך הוי כמו שנתרצה דהא אפי' בשדכו קיי"ל כעולא וההיא הודאה לא עדיפא משדכו שהרי לא הודה בקדושין ובנשואין שיעשו בלתו אלא דניחא ליה בחתון ולעולם שיהיה הוא שם ויקדש את בתו ואדרבה מתוך דבריהם נראה יותר דלא ניחא ליה אלא א"כ יתנו לו המעות ההם וילך שם. ועוד דאפי' נימא דמלתיה דעולא בלא שדכו אבל בשדכו חיישינן שמא נתרצה כמש"כ בתוס' זהו כל שהוא כאן ושתק ולא מיחה אבל כל שהוא במקום רחוק ומיחה אחר כן אין חוששין כלל אפי' בשדכו דהא אפי' בנתקדשה לדעת אביה והלך למדינת הים ונשאת שלא לדעתו כשיבא וימחה עוקר הקדושין לגמרי וכמש"כ למעלה. ומה שאמר עתה האב שהוא נתרצה בקדושין לעולם אלא שעשה המחאה וההתראה כדי להוציא מעות ממחותנו ולעולם דעתו היה שיהיו הקדושין גמורין נראה שאינו נאמן בזה שכיון שמיחה בפנינו כבר נתבטלו הקדושין ומעתה אין נאמן לאחר מכן שיחולו הקדושין למפרע. ועוד שאין לנו ללכת אלא אחר דבורו לא על מה שהוא אומר עתה שהיה בלבו דדברים שבלב אינם דברים ואפי' נאמר דכיון דרחמנא הימניה לאב נאמין אותו שהוא אומר אמת במה שאומר שבלבו היה מתרצה בקדושין מ"מ הוה להו דברים שבלב ודברים שבלב אינם דברי' וכדתנן (שם מ"ט:) בכלם אע"פ שאמרה בלבי היה להתקדש לו אינה מקודשת ואע"פ שהאשה נאמנת לאסור עצמה ומשוי' נפשה חתיכה דאסורא אפ"ה כיון שלפי התנאי האמור בפה אינה מקודשת אין כח בדברים שבלב לבטל הדבור ואפי' נאמינה שהיה בן בלבה. וא"ת מ"מ נאמינהו שנתרצה מיד ששמע הנשואין ומיד הויא כמקודשת דהוה ליה כאב שאמר קדשתי את בתי ואין מחאתו שאח"כ כלום. לא היא דכיון שלא אמר כן קודם המחאה הנה כשמחה ושלח המחאה לחבורת המקום שדר שם חתנו שהוא כמו ב"ד הנה הודה שמעולם לא נתרצה בקדושין וא"כ אינו נאמן לומר אח"כ הפך דבריו כדאמרינן בפ' הנזקין (גיטין נ"ה:) גבי הא דתניא היה עושה עמו בטהרות ואמר לו טהרות שעשיתי עמך נטמאו וכולי ואמרינן מאי שנא רישא ומ"ש סיפא ואסיק רבא דסיפא משו"ה אינו נאמן דמיירי כגון דאשכחיה ולא אמר ליה ולא מידי ובתר הכי אשכחיה ואמר ליה דאם איתא דקושטא הוא מעיקרא כי אשכחיה הוה אמר ליה כל שכן דמעיקרא אמר הפך זה ואע"ג דרחמנא הימניה מ"מ איכא למימר אי איתא דקושטא קאמר לא הוה לי' למימר מעיקרא הפך האמת ואע"פ שבידו לקדשה אין להאמינו להבא במגו לחוש למהוי ספק כדאסיקנא (ב"ב קל"ד:) גבי בעל שאמר גרשתי את אשתי דכיון שהוא אומר כנגד דבריו הראשונים אינו נאמן במגו דאנן סהדי דמשקר כדאמרינן בפ' יש נוחלין (בבא בתרא קכ"ז:) גבי אמר עבדי הוא וחזר ואמר בני הוא אינו נאמן כל שאין לפרש דבריו הראשונים וסותר אותם כגון דאמר עבדא מצר ק' ואע"פ שהיה לנו להאמין כשאומר בני הוא במגו שהיה יכול לתת נו נכסיו במתנה אין מאמינין אותו שאין מגו מועיל לסתור דבריו הראשונים ומה שנותן אמתלא לדבריו ואומר כי לא אמר כן אלא כדי להוציא מעות ממחותנו איברא שאפשר שיש כאן אמתלא שעשה המחאה ולא נתרצה בקדושין כדי שיתנו לו מעות ויקדשנה אליו שנית או שיקח מעות מאחר לקדשה לו אבל אין כחן אמתלא שאף אם נתרצה יעשה המחאה ההיא כדי להוציא מעות ויחריד כל החרדה ההיא בפני חכמים ובפני ב"ד לומר על בתו מקודשת שהיא פנויה להכשיל בני אדם ולא דמי לההיא (כתובות כ"ב.) דאמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני ונתנה אמתלא לדבריה בשביל בני אדם שאינן מהוגנין שהיא אמתל' ראויה שדרך אשה צנוע' לומר כן להציל עצמה מרננת רשעים וגם אנחנו ידענו באמתלא ההיא שיש ממש בדבריה דומיא דההיא עובדא דמייתי התם בברייתא שקפצו עליה בני אדם דלשון אמתלא משמע טענה הנכרת שהיא כדי לסמוך עליה וכ"כ הר"ם ז"ל (פ"ט מהלכות אישות) שאם נתנה אמתלא לדבריה וראינו בדבריה ממש מקודשת לשני ואם לא נתנה אמתלא או שנתנה ואין בה ממש אסורה ואם כן בנדון זה נראה שאין כאן אמתלא מספקת להאמינו כנגד מה שאמר כ"ש שהדבר נכר שהוא אומר כן עתה מפני הבושה שלא יחשב לו לקלון אם תתקדש בתו פעם שנית ולזה אינו נאמן ונתבטלו הקדושין. אין צריך לומר לדברי הרב אלפסי ז"ל והרמב"ם ז"ל שסוברין דאפי' נתרצה האב בפירוש אחר הקדושין אינם כלום דבעינן שיתרצה בשעת הקדושין ומשמע דנפקא להו ממאי דאמרינן בשלהי סוגיין (קדושין מ"ו.) ואם פיתה לשום אישות קדושין למה לי אמר ליה אביי צריכה קדושין לדעת אביה משמע דלא סגי כשיתרצה האב בקדושין הראשונים אלא צריכה קדושין אחרים לדעת אביה ולא מפלגי בין ביאה דהוי כנתאכלו המעות להיכא דלא נתאכלו וכן משמע להו דכי אמרינן (שם מ"ה:) בפירוש אמר מר לא סבירא ליה דרב ושמואל לומר דכיון דשדיך הוה ליה כארצי קמיה ושתיק ומסתמא כשישמע האב יתרצה ואפ"ה לית ליה דרב ושמואל ולא חייש שמא נתרצה אלמא אין רצונו מועיל כלום אחר הקדושין אלא בעי' שיתרצה בשעת הקדושין וגבי בן נמי ארצי קמיה ושתיק לא הוי כשליח ולפי סברתם הדבר פשוט שאפילו יהיה כדברי האב שנתרצה כששמע כיון שלא נתרצה בשעת הקדושין הראשונים אינן כלום ולא היתה צריכה גט: