תשובות הריב״ש · חלק י״ט סימן ג׳

תשובה לפי הנראה מן השאלה החטה שמכר ראובן לקהל לזמן ידוע ובסך ידוע לא הרבה במחירה אלא מכרה להם כפי השער שבשוק וא"כ זאת המכירה אם היתה מוחלטת בלי שום תנאי אחר מותרת היא בלי ספק ואף אם הוצרכו הקהל למוכרה לאחרים בפחות מחמת שהיו צריכים למעות שהרי אין בכאן אגר נטר ליה כיון שכך שער החטה בשוק אף למי שבא לקנות במעות וזהו מ"ש הר"ם ז"ל (פ"א מה' מלוה ולוה) היו לו פירות שאם ירצה למוכרם בשוק וליקח דמיהם מיד מוכרן בי' ואם תבע אותם הלוקח לקנותן ויתן המעות מיד יקנה אותן בשנים עשר הרי זה מותר למכרן בי"ב עד י"ב חדש שאפילו הביא זה מעותיו עתה הי' קולה אותן בי"ב וכן כל כיוצא בזה עכ"ל. אבל בנדון זה שהתנה שבזמן הפרעון יוכל לגבות מהן החטה בעין אם ירצה הנה אם יוקרו החטים בזמן הפרעון יגבה מהם בעד חוב של מנה חטים שוה מאתים מפני התנאי שהתנה בשעת המכירה והרי זה אגר נטר ליה ואע"פ שבדבר שבממון תנאי קיים זהו בשאר תנאין אבל התנאין הנעשים באסור רבית הרי הם בטלים שאפילו אבק רבית אין מגבין אותו למלוה ואפילו הוא כתוב בשטר אעפ"י שאם גבה אותו אין מוציאין ממלוה להחזיר ללוה אלא ברבית קצוצה בלבד שהיא אסורה מן התורה וכמ"ש הרמב"ם ז"ל (פ"ד מה' מלוה ולוה) שטר שיש בו רבית בין קצוצה בין של דבריהם גובה את הקרן ואינו גובה את הרבית קדם וגבה את הכל מוציאין ממנו את הרבית הקצוצה אבל אבק רבית שהוא מדבריהם אינו גובה מן הלוה ואין מחזירין אותו מן המלוה ללוה עכ"ד וכ"כ גם בריש פ"ח הרי שאין התנאי הנעשה באסור רבית מועיל ואדרבא התנאי מוסיף באסור וזהו שכתב הר"ם ז"ל (פ"ח) הלוקח חטים ארבעה סאין בסלע וכן השער ונתן לו את המעות וכשבא לגבות החטים לאחר זמן הוסיף לו במדה ונתן לו יתר הרי זה מותר שהרי ברצונו הוסיף לו ואלו לא רצה לא הוסיף שהרי לא הי' שם תנאי עכ"ל ואם באנו עדיין לומר בנדון זה כיון שהתנו שתהיה הבחירה ביד המוכר הנה כשבחר בחטים נתבטל' המכירה שהרי בידו לבטלה ואין כאן דמי הלואת החטים עצמן וחזר זה בהלואת סאה בסא' שהיא מותרת בשיש לו מאותו המין אפילו מעט כמו שאמרו יש לו סאה לוה עליה כמה סאין או אפי' בשאין לו כל שיצא השער כמו שמבואר זה לר"ם ז"ל (בריש פ"י) אלא שהר"ם ז"ל לא התיר בשיש שם קביעות זמן לפי שהוא מפרש מש"א בסוף פרק איזהו נשך (בבא מציעא עה.) אבל חכמים אומרים לווין סתם ופורעין סתם ר"ל בלי קביעות זמן אלא כמו עד שיבא בני או עד שאמצא מפתח אבל כבר השיג הראב"ד ז"ל על הר"ם ז"ל בזה וכן כל האחרונים הרמב"ן והרשב"א ז"ל והתירו בשיש לו או ביצא השער אפילו בקביעות זמן ומה שאמרו לווין סתם ופורעין סתם ר"ל שא"צ לעשותן דמים לאפוקי מדהלל שהיה אוסר בלא קציצת דמים וכן אסר שלא תלוה אשה ככר לחברתה עד שתעשנה דמים שמא יוקרו החטים ונמצאו באות לידי רבית וא"כ בנדון זה כיון שבשעת הלואת החטים יצא השער נאמר שיכול לגבות חטין מדה במדה אעפ"י שהוקרו חטים זה אינו שלא הותרה הלואת סאה בסאה בשיש לו או בשיצא השער אלא כשהוא קרוב לשכר ולהפסד שכמו שאם יוקרו החטי' יהי' שכר למלוה כן כשיוזלו יהיה לו הפסד שהרי אין זה חייב לו אלא חטים ולזה אמרו בגמרא דהיכא שלא יצא השער וגם אין לו מאותו המין שאסור ללות כור חטין אא"כ קצץ לו דמים ואם לוה סתם בלא קציצת דמים הוזלו נוטל חטים הוקרו נוטל דמיהן כלומר אם הוזלו אין לו על זה אלא חטים ואם הוקרו אין לו ליטול חטים מפני שיהיה בזה רבית אלא נוטל דמיהם כמו שהיו שווין בעת ההלואה שהיא עת הזול וכמ"ש זה לר"ם ז"ל בפ"י וכן בהלכות אבל בנדון זה שאם יוקרו יטול חטים ואם יזולו יטול דמיהן כשעת היוקר זה ודאי אסור שהרי קרוב לשכר ולא להפסד הוא כדאמרינן גבי חביתא דחמרא (ב"מ ס"ד.) כיון דמקבל עליה זולא קרוב לזה ולזה הוא וכמו שהביא זה הר"ם ז"ל בפ"ח וכן בהלכות. ומה שאמרת שהקהל צריכין תמיד ליקח מעות בהלואה עד שפורעים אותן מן הענינים אשר עשו לפרוע במשאם ובמתנם הנה אם הם צריכים מעות שיוכלו לעשות כדרך שהיו עושין קהל ברצלונה בהיותה בשלותה שהיו מוכרין עזר היין או הבשר או הסחורה לשנים או לשלשה מיחידי הקהל לפרוע הסך בזמנים ידועים והקונים מתחייבים לקהל בשטר ואח"כ מוכרים הקהל החוב ההוא בפחות למי שיתן להם המעות מיד ודבר זה מותר גמור כמו שמבואר בירושלמי הביאו הריא"ף ז"ל בהלכות תני יש דברים שהם כמו רבית ומותרין כיצד לוקח אדם שטרותיו של חבירו והלואתו של חבירו בפחות ואינו חושש משום רבית וכן למי שחייב החוב מותר להניחו לו בפחות כמו שמוזכר בתוספתא שהביא הריא"ף ז"ל הלוקח מקח מחבירו על מנת ליתן לו מכאן ועד י"ב חדש רשאי שיאמר לו תן לי מיד בפחות ואינו חושש משום רבית וכן כתב הר"ם ז"ל (פ"ה ופ"ח) זהו מה שנראה לי וחתמתי שמי יצחק ב"ר ששת זלה"ה: