תשובות הריב״ש · חלק קע״ח סימן ג׳

תשובה הרבה נבוכו הראשונים ז"ל בחרמי ציבור איך הן נתרין בלא פתח ובלא חרטה כל אחד ואחד על פי חכם וכן אין אדם מתיר נדרי עצמו דכתיב לא יחל דברו הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו אלא שאמרו שכיון שכך נהגו להתירם הם עצמם י"ל שכשהם מחרימין ע"ד מנהגם הם מחרימין שיוכלו להתירם כשירצו בלי שום דבר מהדברים הצריכים להתר נדרים והרי זה כאלו התנו בשעת החרם שכל זמן שיסכימו הם בעצמם להתירו יהא מותר דומה להפרת הבעל וכטעמיה דרב פנחס דאמר (שבת מו:) כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת ולזה מאחר שמן הדין אינם נתרים אלא מחמת מנהגם שנהגו כן רואים אם מנהג הקהל להתיר חרמיהם על פי הרוב אף אם המעוט מוחים יעשו כמנהגם אף בחרם זה אעפ"י שנעשה בהסכמת כלם שהרי י"ל שעל דעת מנהגם בהתר החרמות החרימו אבל אם לא נהגו בזה אין הקהל מתירין אותו בכלל בלי הסכמת כלם שהרי מן הדין אין התרת הקהל מספקת ואם מן המנהג הנה לא נהגו בזה אבל בהסכמת כלם יכולין להתיר החרם אבל השבועה שקבלו עליהם כמו שכתוב בשאלה שהסכימו והחרימו באלה ובשבועה צריכין הם לשאלת חכם ונשאלין אפי' לחצאין שהרי הם כיחידים וכ"כ הראב"ד ז"ל בתשובה שציבור שעשו תקנה וקבלו אותה בחרם ובשבועה שהחרם יכולין הקהל להתירו מאיליהן בלא פתח ובלא שאלת חכם אבל השבועה צריכים הם לשאלת חכם ונשאלין אפי' לחצאין שהרי הם כיחידים וכ"כ הרמב"ן ז"ל במשפט החרם שלו. אמנם הוא ז"ל כתב שם שמי שלא ענה אמן אחר השבועה אין השבועה חלה עליו כלל ואינו צריך כלל להיתר שלא מצינו מושבע מפי אחרים ולא ענה אמן שיהי' חייב אלא בשבועת העדות מגזרת הכתוב והראב"ד ז"ל מחמיר בשבועה שמשביע ש"צ אפילו לא ענה אמן להצריך שאלת חכם או שלשה הדיוטות לפי שהוא משביעם לדעתם וברצונם ובאר הוא ז"ל בתשובה ההיא שאפשר להם שיתקבצו כלם ויבחרו שלשה מן המומחין שבהם ויפרטו לפניהם נדרם ושבועתם והם יתירום ע"פ חרטתם ואח"כ אלו המתירין יבחרו שלשה אחרים מן הנתרים והם יתירום גם להם ואחר כל שאלת נדרם ושבועתם יצוו לשלוחם להתיר החרם. ואני אומר שהטעם שסמכו עליו להתיר חרמי הקהל בלא שאלה לחכם או לשלש הדיוטות והקהל מתירין לעצמם דהואיל וכך נהגו על דעת מנהגם הם מחרימים וכטעמיה דרב פנחס בהפרת הבעל דכל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת אותו הטעם בעצמו מספיק לשבועת הקהל שאף אם יאמרו בגזרתם בכח האלה והשבועה או אפילו בפירוש מחרימין אנו ומשמתין ומשביעין וכו' יכולין הם עצמם להתיר הכל ומטעמיה דרב פנחס שהרי גם בשבועת אשתו יכול להפר מן הטעם ההוא. ומה שחלק הרמב"ן ז"ל בין חרם לשבועה להצריך בשבועה שאלת חכם כשבועת היחיד זהו מפני שלא נהגו הראשונים להזכיר בחרמיהן לשון שבועה כמ"ש בסוף משפט החרם וז"ל ומתוך (כך) לשון (השבועה) [התשובה] נראה שאין מנהג ראשונ' להדיר ולהשביע בקיצות אנשי העיר אלא לשמת ולהחרים ע"כ. ולזה בני עירו שהיו נוהגי' להסיע על קיצותם ולהשביע ולהחרי' וכשנמלכין להתיר הש"צ אומר הותר החרם צווח עליהם לפי שהראשונים לא נהגו כן וכמו שהביא תשובת הרי"ף ז"ל שהחמיר אפילו בחרם הקהל להצריך שאלה לחכם ולזה כתב הרמב"ן ז"ל תחלת דבריו במשפט החרם וז"ל בקיעי עירנו ראיתי כי רבו במה שנוהגין תדיר להסיע על קיצותן ולהשביע ולהחרים וכשנמלכין להתיר שליח צבור עומד ואומר הותר החרם ע"כ. ועוד כתב שעכשיו יש להם פתחון פה מכיון שהוא מוחזק אצלם ממנהג דורות להתיר נדריהם בענין זה אומרים שאין עקר כל הנדרים והחרמים שלהם אלא על דעתם ולזה הם מתכוונין כשהם אומרים על דעת הקהל וכאלו התנו בפירוש הוא אצלם ומתשובת הרשב"א ז"ל נראה שאפילו אמרו על דעת רבים שמן הדין אין לו הפרה אלא לדבר מצוה בחרמי הקהל מתירין הם עצמם אפילו לדבר הרשות וכן י"ל בעל דעת המקום שבדבר הרשות אין לו הפרה מ"מ בחרמי הקהל יש לו הפרה כיון שנהגו כן דעל דעת המנהג החרימו ונדרו וכן אפילו אם יש מוחין בדבר כל שהרוב מסכים בהתר אם היה שנהגו כן ומ"מ אם היה הנדר גדר לרבים או סייג לתורה ולדבר מצוה אין רשאי להתיר ואפי' יסכימו כלם דאמרינן בירוש' (נדרים פ"ה ה"ד) חד בר נש נדר דלא מרוחא אתא לקמי' דרבי יודן בר שלום א"ל מאי אישתבעת א"ל דלא מרוחנא אמר ליה וכן בר נש עביד אמר ליה לקוביסטא קאמינא אמר ברוך שבחר בהם שאמרו צריך לפרוט את הנדר ואין לומר בזה שכיון שעל דעתם נשבעו שהם יתירו ברצונם אפילו לדבר אסור שאין דעת הקהל שיתקבצו הקהל למישרא אסורא ותהי' ממש בהסכמתם ואין צ"ל אם נדרו על דעת המקום שהוא נסכם עמהם בנדר שהוא לדבר מצוה ואינו נסכם בהתר להתיר האסור: