תשובות הריב״ש · חלק קע״ז סימן ג׳

תשובה בפרק אחרון דכתובות (ק"י.) שנינו במשנה שלש ארצות לנשואין יהודה ועבר הירדן והגליל אין מוציאין מעיר לעיר ולא מכרך לכרך אבל באותה הארץ מוציאין מכרך לכרך ומעיר לעיר אבל לא מעיר לכרך ולא מכרך לעיר וכו' וכונת המשנה היא שהנושא אשה במקומו אם רצה אחר כן להעתיק דירתו למלכות אחרת אין יכול לכוף אשתו ללכת שם ואפילו אם המקום ההוא שוה למקום הנשואין ששניהם כרכין שניהם עיירות אבל באותה מלכות עצמה מוציאין וכופה אותה ללכת עמו כל שהמקום ההוא שוה למקום הנשואין אבל אם אינו שוה לו כנון שזה כרך וזה עיר או זה עיר וזה כרך אין מוציאין והטעם מבואר בגמרא שיש יתרון לכרך מן העיר דבכרך שכיחי כל מילי משא"כ בעיר ויש יתרון לעיר מן הכרך משום דישיבת כרכים קשה ופירש רש"י ז"ל שבכרכים הכל מתישבים שם ודוחקין ומקריבין הבתים ואין שם אויר אבל בעיירות יש גנות ופרדסים סמוכין לבתים ואוירם יפה ע"כ. ולזה כיון שיש יתרון לעיר מן הכרך בדברים ויש יתרון לכרך מן העיר הנה יש לה קפידא בדבר. עוד בארה המשנה שאפילו באותה מלכות ובמקומות השוין ר"ל מעיר לעיר ומכרך לכרך אין מוציאין מנוה היפה לנוה הרע כמו שתאמר ממליא"נה לתנס לפי שהוא מקום עלול לחלאים למי שלא הורגל בו אבל בהפך מוציאין ורשב"ג חולק ואומר שאפילו מנוה הרע לנוה היפה אין מוציאין מפני שהנוה היפה בודק ופירש רש"י ז"ל בודק את הגוף לפי שבא מנוה הרע ומתוך כך חלאים באין עליו ע"כ. וכן הביאו בגמרא מאי בודק כדשמואל דאמר שמואל שנוי וסת תחלת חולי בני מעים וכל אלו הדינין כתב הרמב"ם ז"ל מבוארין (פי"ג מה' אישות) אמנם המשנה לא דברה אלא במי שנושא אשה בעירו אבל במי שהוא מעיר אחת ונושא אשה בעיר אחרת סתם אם יכול להוציאה מעירה שהוא מקום הנשואין ולהביא' לעירו זה לא נתבאר במשנה אבל נתבאר בתוספת' הביאה הריא"ף ז"ל בהלכות וז"ל התוספתא שלש ארצות לנשואין יהודה ועבר הירדן וגליל בד"א שהיה מיהודה ואירס אשה ביהודה או בן גליל שאירס בגליל אבל בן יהודה שאירס בגליל כופין אותה לצאת שעל מנת כן נשאה. הנה בארה התוספתא שהנושא אשה סתם במקום אחר יכול להביאה למקומו ואפילו ממלכות למלכות אחרת כגון מגליל ליהודה אין צ"ל באותה מלכות. אמנם נראה דדוקא לאחר נשואין אבל קודם נשואין [לא] אע"פ שכבר אירס אותה והיינו דמסיים בתוס' שעל מנת כן נשאה והא דפתח בארוסין ומסיים בנשואין לאשמעינן דאע"פ שאירס אותה אין יכול להוציאה למקומו עד אחר נשואין. ועוד דאי נקט נשא בגליל הוה אפשר לומר שאינו מקומה אלא עבר הירדן אבל באירס בגליל מסתמא מקום הארוסין מקומה הוא ואפ"ה כופין אותה לצאת ממקומה אל מקומו אמנם אחר נשואין. גם הרמב"ם ז"ל כשהביא דין זה שהביאה התוספתא לא תלאו בארוסין אלא בנשואין שכך כתב וז"ל איש שהיה מארץ מן הארצות ונשא אשה בארץ אחרת כופין אותה ויוצאה עמו לארצו או תצא בלא כתובה שעל מנת כן נשאה אע"פ שלא פירש עכ"ל גם ממ"ש הרמב"ם ז"ל או תצא בלא כתובה מוכיח שלא כיון אלא לאחר נשואין שהרי קודם נשואין אין לה כתובה כמ"ש הוא ז"ל (פ"י מה' אישות) שהארוסה לא תקנו לה חכמים כתובה. גם לשון המשנה שלש ארצות לנשואין ולא אמרו לארוסין לפי שאין אדם יכול לכוף ארוסתו לצאת ממקומה וללכת אחריו בדרכים קודם נשואין ועוד שאם כן איך תאמר המשנה שבן יהודה שאירס אשה מיהודה שיוציאנה באות' מלכות בעודה ארוסה מעיר לעיר ומכרך לכרך והלא אין כאן טעם לומר שעל מנת כן קדשה שהרי מקום הארוסין מקום שניהם הוא אלא ודאי לעולם אין מוציאין הארוסה עד לאחר הנשואין וסבר' הוא שהרי עדין לא נתחייב לה בכתובה ולא בתנאי כתובה ואם חלתה בדרך אינו חייב לרפאותה ולא לפדותה אם נשבית ולא לקברה אם מתה ולמה תלך אחריו וכל הדרכים בחזקת סכנה וכ"ש בארצות האלה. ולכן בנדון זה כיון שאין לבעל עדים שכך היו תנאין בפי' קודם הקדושין אינו יכול לכופה ללכת לברשך לנשואין אלא ישאנה בתנס ויכתוב לה כתובה ואחר תלך ואם לא ירצה יגרש אותה בגט. ומה שטוען שתשבע אמה אם לא היו כן התנאים עדיין אף אם אמה תודה לבעל כדבריו יכולה היתומה לעכב ולומר אם אמי פסקה עלי מה לי או כנוס במקומי או פטור דומיא דהפוסק מעות לחתנו ופשט לו הרגל (כתובות קט.) דקיי"ל כאדמון שיכולה היא שתאמר אבא פסק עלי מה אני יכולה לעשות או כנוס או פטור אמנם אם התנה עמה מדעת היתומה ומרצונה קודם הקדושין והיא תודה בזה אז הדין עמו זהו שנראה לי בזה וחתמתי שמי יצחק ב"ר ששת זלה"ה: