תשובות הריב״ש · חלק קע״א סימן ה׳

אבל מה שיש לעיין בזה שאם זה היה יודע בהסכמת הקהל שלא יראה אדם במקו' הצחוק למען לא יצוהו המלך לצחוק וזה לא חשש להסכמת' והלך שם כי נתאוה לצחוק בחשבו שכאשר יראנו המלך יצוה עליו לצחוק אם נאמר שמעתה הנה הוא כמזיד גמור שהרי הוא עצמו הערים לגרום הצווי ובמקומות אמרו דהערמה החמירו בה רבנן טפי ממזיד כדאיתא בפ' שני דביצה (יז:) ואף אם אמר לו המלך בערב שבת אם יצחוק ביום ראשון והוא ענהו שיעשה כפי אשר יצונו היה לו להמתין שישלח המלך בעדו לא שיתראה הוא בעצמו לפניו והרי זה כאותה ששנינו בפ' השוכר את הפועלים (בבא מציעא צג:) לענין אונסין ששומר שכר פטור עליהן הליסטים הרי הוא אונס הארי והדוב והנמר והברדלס והנחש הרי אלו אונסין אימתי בזמן שבאו מאיליהן אבל אם הוליכן במקום גדודי חיות ולסטים אין אלו אונסין. ואפשר לחלק ולומר דהתם הוא לענין חיוב הנזק שנתחייב בו מן הדין והוא רוצה לפטור את עצמו מחמת האונס וכיון שהוא גורם האונס הרי הוא פושע וגורם האונס ואין ראוי שיהי' פוטר אותו האונס ההוא אבל בנדון זה אף אם מתחלה פשע בהראות עצמו במקום הצחוק אין זה מחייבו בחרם וכשהמלך צוה עליו וצחק מפני פקוח נפש הרי עתה אנוס הוא בשעת הצחוק ולא חל עליו החרם שאין כונת הקהל שיהרג ולא יעבור שהרי אם בא לפנינו לישאל היינו מורים לו שיצחוק ולא יעבור על מצות המלך וגם המעות אינם אסורים לו כמו שבארתי למעלה. אמנם במה שעבר על הסכמת הקהל במזיד להראות במקום הצחוק כדי שהמלך כשיראנו יצוה עליו והוא יהיה אז מותר לצחוק מפני מצות המלך בזה ראוי להענישו בממון כאשר יראה בעיני הדיינין שהרי זה דומה למכוין מלאכתו במועד שאינה עתה דבר האבד והוא מתחיל בה קודם המועד ואינו גומרה כדי שתהיה במועד מלאכת האבד ויהיה מותר בה ובזה שנינו בפרק מי שהפך (מועד קטן יב:) ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד וכולן אם כוונו מלאכתן במועד יאבדו ופירש הר"ם ז"ל שאם כיון מלאכתו לעשותה במועד ועשאה ב"ד מאבדין ומפקירין אותה לכל וכ"כ בהלכות הר"י אבן גיאת ז"ל אבל הרב ר' משה הכהן ז"ל כתב בהגהותיו על הר"ם ז"ל וז"ל והגאונים ז"ל מפרשין מניחין אותה ליאבד ומונעין אותו מלעשות אותה מלאכה אבל להפקיר הכל ולאבד בידים לא קנסו אותו עכ"ל וכן בס' או"ח (סי' תקל"ח) המכוין מלאכתו במועד קונסין אותו שלא יעשנה אע"פ שהוא דבר האבד ע"כ. נראה שדמו אותה לצרם אזן בכור שהביאו עליה בגמרא דהתם ודאי לא קנסינן ליה לגמרי אלא שלא ישחט על אותו מום ואע"ג דעבר אדאורייתא. ואע"ג דהלי קנסי נינהו כדאיתא בגמרא ושמואל סבירא ליה בגיטין פרק הנזקין (גיטין נג.) גבי מנסך ומדמע דקנסא מקנסא לא ילפינן הכא לא מדין קנס קאמרינן שאם כן לא היינו דנין אותה בחוצה לארץ שאין דנין בה דיני קנסות וכמ"ש הרי"ף ז"ל בהלכות (גיטין פ' השולח) גבי מוכר עבדו לעובד כוכבים ומוכר בהמה גסה לעובד ככבים אלא הכא דינא אחרינא הוא ממ"ש הרמב"ם ז"ל(פ' כ"ד מה' סנהדרין) וז"ל וכן יש לדיין תמיד להפקיר ממון שיש לו בעלים ומאבד זכותן כפי מה שיראה לגדור פרצת הדת ולחזק הבדק או לקנוס אלם זה והרי הוא אומר בעזרא וכל אשר לא יבא לשלשת הימים בעצת הזקנים יחרם כל רכושו מכאן שהפקר ב"ד היה הפקר עכ"ל. ועוד האריך שם. אמנם ראוי לדיין שיהיו כל מעשיו לשם שמים ובמתון בעצת גדולי הקהל ושלא יהיה כבוד הבריות קל בעיניו ושלא יבא לכלל כעס ומה במקום שאפשר שיצא מחלוקת מתוך דינו בתוך הקהל אם רבים מחזיקין ידי הנדון כי לעולם ראוי שתהיה שמאל דוחה וימין מקרבת לא לדחות בשתי ידים האבן אחר הנופל ואחרי שלפי דעתי לא נאסרו עליו בהנאה המעות שהרויח בצחוק כמו שנתבאר למעלה די היה להענישו מפני שנתראה במקום הצחוק כנגד הסכמת הקהל בעשרים או שלשי' פרחים לא בסך הגדול והנורא ההוא אשר כל שומעו תצילנה אזניו כי התורה חסה על ממונם של ישראל זהו מה שנ"ל בזה ואתה תבחר ולא אני שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות: