תשובות הריב״ש · חלק קנ״ה סימן ח׳

תשובה נראה לי ברור שהדין הוא כמו שאמרת שאין עד אחד נאמן בעדות אשה מן התורה אע"פ שהוא דבר העשוי להגלות אלא מדרבנן ומשום דאיהי דייקא ומתוך חומר שהחמירו עלי' בסופה כמו שמבואר בגמרא (בריש פ' האשה רבה) בבאור וכמ"ש אתה וכל היכא דליתיה לההוא טעמא כגון להוריד היורשין לנחלה לא מהימן לפי שאין נאמנותו מן התורה אלא מדרבנן עם טעם עגונא וזהו שכתב הרמב"ם ז"ל (פ' י' מהלכות נחלות) אין היורשין וכו' ובאר דבריו הרב בעל מגיד משנה וז"ל משנה בפ' האשה שלום שהאשה אע"פ שאומרת מת בעלי ומתירין אותה לינשא אין האחין נכנסין לנחלה על פיה וה"ה לשאר הדינין שהאשה נשאת וכן מתבאר בסוגיא בהמפקיד כמו שהזכיר בפרק זה עכ"ל ונראה לי ראיה מבוארת לזה שאין יורדין לנחלה ע"פ עד א' מדאמרי' בכתובו' בפ' שני דייני גזרות (קז.) דאפליגו התם רב ושמואל אי פוסקין מזונות לאשת איש אי לא ואמרי' ת"ש מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות בית דין יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין את אשתו אבל לא בניו ובנותיו וכו' ואסקה רב פפא בששמעו בו שמת בעד אחד איהי דאי בעיא לאינסובי בעד אחד מינסבא מזוני נמי יהבינן לה בניו דאי בעו למיחת לנחלה בעד א' לא מצו נחתי מזוני נמי לא יהבינן להו הנה בכאן מבואר שאין יורדין לנחלה ע"פ עד א' ועדיין החולק מתעקש לומר שר"ל בעד אחד שאומר ששמע ואינו מעיד שראה ולא אמר כלום שאם כן מה לי עד אחד אפילו שנים שמעידין ע"פ השמיעה אינו כלום לענין נחלה. עוד יש לי ראיה שאין עד א' נאמן בעדות אשה אלא מדרבנן ומטעמא דאיהי גופה דייקא מדתנן בהאשה רבה ואח"כ בא בעלה תצא מזה ומזה וכו. וקתני בסופה אליבא דר' שמעון ואם נשאת שלא ברשות מותרת לחזור לו ומפרש בגמרא מאי שלא ברשות שלא ברשות ב"ד אלא בעדים כלומר דאז אינה צריכה רשות ב"ד כיון שיש לה שני עדים ומשום הכי מותרת לחזור לבעלה משום דאניסה ורישא ברשות בית דין ובעד אחד ומשום הכי תצא מזה ומזה וכו' דחשבינן לה כמזידה דהוה לה למידק ובגמ' פסק רב הלכה כר' שמעון שנשאת בעדים מותרת לחזור לו ורב ששת אמר דלא פליגי רבנן עליה דר"ש בסופה דכולי עלמא היא ולא היה צריך רב למפסקה וגם רב פפא סבר למעבד בה עובדא מטעמא דמאי הוה לה למעבד ובין דקיי"ל הכי או לא מ"מ לדברי רב ורב ששת ורב פפא דס"ל דנשאת בעדים מותרת לחזור לו דחשבי' לה כאנוסה דלא הוה לה למידק אם איתא דעד אחד נמי נאמן מן התורה משום דהויא מילתא דעבידא לאיגלויי אמאי לא אמרינן נמי ברישא שנשאת ברשות ב"ד ובעד אחד שתהיה מותרת לחזור דהא אנוסה היא ולא הוה לה למידק דומיא דנשאת ע"פ עדים וכן למה היא צריכה לרשות ב"ד כיון שיש לה עד אחד שנאמן מן התורה אלא ודאי הדבר ברור שאין עד א' נאמן בעדות אשה אלא מדרבנן דאקילו בה משום דאיהו גופה דייקא מתוך חומר שבסופה ומשום עגונא והא דאיבעיא לן בפ' האשה רבה (יבמות צג:) בעד אחד ביבמה וכן בפרק האשה שלום (יבמות קטו.) בעד אחד במלחמה ובעד א' בקטטה ובכולהו אמרינן דאי טעמא דעד א' דמהימן משום דמילתא דעבידא לאיגלויי לא משקר הכא נמי לא משקר ומהימן ואי טעמא משום דאיהי גופה דייקא ומנסבה הכא לא דייקא משום דזמני' דסניא ליה ולא מהימן דמשמע לכאורה דאי טעמא משום דעבידא לאיגלויי אע"ג דלא דייקא מהימן והרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל פסקו לקולא בעד אחד ביבמה אבל בעד א' במלחמה אמרו דצריך שיאמר קברתיו ואי לא ספיקא הוי ולכתחלה לא תנשא כבר בארו בתוס' המגלים לנו כל סתום דלעולם צריכין לטעמא דדייקא וכולהו נשי דייקי אלא דהני נשי דאיבעיא לן בהו לא דייקי טובא כמו שאר הנשים ובנאמנות עד א' סמכי רבנן אתרי טעמי אמילתא דעבידא לאיגלויי ולטעמא דדייקא ומיבעיא לן אי מלתא דעבידא לאיגלויי הוי עיקר טעמא סגי לן דיוקא זוטא דהני נשי ואי עיקר טעמא הוי משום דדייקא בעינן דיוקא רבה ולא סגי לן דיוקא זוטא דהני נשי ולכולי עלמא בכל ענין אצטריכינן לטעמא דדייקא כדאיתא בכולא תלמודא. ועתה יש לנו לבאר לשונות הרמב"ם ז"ל כי היכי דלא נתלי ברב ז"ל בוקי סריקי ולא יהיו דבריו סותרין זה את זה ונאמר כי מ"ש בפ' י"ב וכן אם בא אחד והעיד לה שמת בעלה תנשא על פיו שהדבר עשוי להגלות כו' סמך על הבבא שלמעלה בסמוך שכתב שהאשה עצמה נאמנת לומר מת בעלי ותנשא או תתיבם חזקה שאינה מקלקלת עצמה ותאסר על זה ועל זה וכו' בדבר העשוי להגלות לכל ואי אפשר להכחיש ולטעון טענה וכו' ולזה כתב אח"כ מיד וכן אם בא וכו' כלומר מן הטעם הנזכר שהיא לא תקלקל עצמה והזכיר ג"כ טעמא דעשוי להגלות מפני שהוא סובר דעד א' נאמן ביבמה מטעם זה העקרי עם מעט דיוק האשה וכן במלחמה ובמים כל שאומר קברתיו שאין לחוש דאמר בדדמי הא לאו הכי חוששין גם לעד דאמר בדדמי אע"פ שעשוי להגלות אינו נאמן כי אם מדרבנן. ומ"ש בסוף הל' גרושין אל יקשה בעיניך כשהתירו חכמים הערוה החמורה בעדות אשה אפי' שפחה וכו' ולא הזכיר בזה עד אחד לא מפני שיהיה סובר הרב ז"ל שע"א יהי' נאמן בעדות אשה מן התורה שהרי הוא עצמו ז"ל כתב (בפ"ה מה' עדות) בפירוש שהוא מדבריהם אלא שבכאן דבר הרב כנגד המקשה שיקשה בעיניו מעדות אשה ושפחה והאחרים אבל מעד אחד כשר לא יקשה לו אם הוא נאמן בזה כמו שהוא נאמן בחתיכה ספק חלב ספק שומן אע"פ שהוא דבר שיש בו כרת כמו שרצו לומר בגמרא מסברא שנאמנות עד א' הוא מן התורה מטעם זה כמו בשאר אסורין אלא שדחו טעם זה משום דהכא הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים דילפינן דבר דבר מממון וכולי עלמא לא ידעי הך ג"ש שיקשה להם זה אבל משפחה ועבד והאחרים יקשה להם י' ומה שאמר בלשונו שלא הקפידה תורה וכו' על תקנת חכמים קורא תורה כמ"ש בגמ' (שם קיז:) על מתניתין דעד אחד אומר מת ושנים אומרים לא מת אע"פ שנשאת תצא שהקשו שם פשיטא אין דבריו של אחד במקום שנים ואוקמוה בפסולי עדות וכרבי נחמיה דאמר כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הלך אחר רוב דיעות וכו' והכא פסולי עדות אינן נאמנין מן התורה לכ"ע וקאמר כל מקום שהאמינה תורה כי תקנת חכמים תורה היא ואף מנהגן של ישראל תורה היא והרב עצמו ז"ל כתב (פ' א' מהלכות ממרים) וז"ל הרי הוא אומר ע"פ התורה אשר יורוך אלו הגזרות והמנהגות שהורו בהם לרבים כדי לחזק הדת ולתקן העולם עכ"ל ובסוף דבריו באר ז"ל לפיכך הקלו חכמים בדבר זה והאמינו בו עד אחד מפי השפחה ומפי הכתב ובלא דרישה ובלא חקירה כדי שלא ישארו בנות ישראל עגונות ועד אחד מאן דכר שמיה אם לא שהכל הוא קולא מפני עגונות. והרא"ש ז"ל כתב בפירוש בתוס' יבמות פ' האשה שלום דעד אחד בסוטה ובעגלה ערופה נאמן מן התורה ובעדות אשה נאמן מדרבנן ומשום דהתם נאמן מן התורה ס"ל לעולא דעד א' אומר נטמאת ועד אומר לא נטמאת אפילו באו בבת אחת אינה שותה כדאיתא בסוטה פ' מי שקינא לה (לא:) וכן נמי בעגלה ערופה דכיון שהאמינה תורה עד אחד הרי הוא כשנים אבל בעדות אשה דהוי דרבנן עד אומר מת ועד אומר לא מת אם באו בבת אחת מצי מכחיש לה אלא שאם בא ראשון האומר מת והתירוה על פיו לא תצא מהיתרה הראשון. ומה שהביא החולק ראיה שעד אחד נאמן מן התורה בדבר העשוי להגלות ממה שעד אחד נאמן להעיד שקדשו בית דין את החדש לפי שהוא עשוי להגלות אפילו בתקון המועדות שיש בו כרת כחמץ בפסח וענוי יום הכפורים ואי אפשר להחמיר יותר בממון. זו אינה ראיה של כלום דהתם הוי כשאר אסורין שעד אחד נאמן מן התורה אפי' בדבר שיש בו כרת כגון חתיכה ספק חלב ספק שומן אבל בממון בעינן שני עדים ואע"ג דבקדוש החדש בעינן שנים כמו בממון משום דמשפט כתיב ביה כי חק לישראל הוא וגו' כדאיתא בר"ה פרק אם אינן מכירין (ראש השנה כב:) היינו בעדות ראית הלבנה אבל מאחר שאמרו בית דין מקודש כבר נגמר הדין דקבלת עדות העדים הוי תחילת דין ואמירת בית דין מקודש הוי גמר דין כדאיתא בפרק ראוהו ב"ד (ראש השנה כה:) והודעה לגולה שקדשו בית דין את החדש הוי ליה כשאר אסורים שעד אחד נאמן ולא היינו צריכין לטעם עשוי להגלות אלא מפני שחכמים תקנו שלוחים מפני קלקול הכותים וגם שבזה תקון המועדות היה אפשר לומר שנאמין שליח ב"ד ולא נאמין עד אחר ולזה אמרו שא"צ לזה אלא כל א' נאמן כיון שהוא דבר העשוי להגלות. ולדברי החולק הזה שמביא ראיה מכאן לדבר שבממון שעד אחד נאמן מן התורה בדבר העשוי להגלות א"כ מה נסתפק לבעל הגמ' באותן הג' בעיות בעד אחד ביבמה ובקטטה ובמלחמה והלא לא שאלנו טעם בריש פרק האשה רבה לנאמנות עד אחד בעדות אשה אלא משום שאין דבר שבערוה פחות משנים דילפינן דבר דבר מממון דאי לא הוה ליה כשאר אסורין וא"כ אם בממון הוא נאמן מן התורה בדבר העשוי להגלות כ"ש בעדות אשה דילפינן מממון ועוד דאית ביה חומרא בסופה ואיכא משום עגונא אף אם נאמר דהיא לא דייקא. אלא שהדבר ברור שאין זה מן התורה אלא שחכמים האמינוהו בעדות אשה מתרי טעמי מפני שעשוי להגלות ומפני דיוק האשה משום חומר שבסופה ולזה שאלו בגמרא באותן השלש בעיות איזה טעם הוא עקרי כמו שפירשתי למעלה בשם התוספת: