תשובות הריב״ש · חלק קמ״ח סימן ג׳

תשובה איני רואה בטענות האלמנה ממש שכיון שנפרעה מן הצדא"ק לפני הקאד"י לבקשתה שתבעתו היא לפניו איך תוכל לטעון נחת רוח עשיתי לבעלי והלא אין כאן נחת רוח אלא עצבת רוח שהכריחתו לפרוע לה מחיים מה שבדיני ישראל אינו נגבה מחיים והוא לא היה מבקש ממנה מחילה זו כדי שתאמר נחת רוח עשיתי לבעלי. ועוד שאם אמרו שהאשה המוכרת או המוחלת לבעלה בנכסי צאן ברזל יכולה לטעון נחת רוח עשיתי לבעלי כפי סברת הרמב"ם זכרונו לברכה לא אמרו שאם נפרעה מנדונייתה ונתקבלה מהכל ומחלה השעבוד שלא תועיל וכ"ש כשנעשה לבקשתה על כרחו של בעלה וכי במוכרת לבעלה באותן שלש שדות שאמרו בפ' חזקת (בבא בתרא מט:) שיכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי ומקחו בטל היעלה על דעת שיהיו דמי מכירה שלה ובשביל טענה זו תזכה בהם ולא תצטרך להחזיר הדמים וגם בנדון זה אם תאמר שאין המחילה מועלת א"כ תחזיר הארבעים כפולות שקבלה בפני האלקאד"י אלא ודאי אין זו מחילה לבד אלא קבלת פרעון מעורבת בה וכיון שהקאד"י מעיד שנפרעה בפניו הרי הצדא"ק נפרע וכ"ש שנעשה הפרעון בפני רוב הקהל וכיון שהצדא"ק נפרע גם כתובתה הנעשית בגופן שלנו נפרע בכדי שעור הצדא"ק שכך המנהג באלו הארצות שנוהגין בצדא"ק שהכתובה והצדא"ק הכל אחד ואין עושין הצדא"ק אלא ליפוי כח שתוכל לגבותו בדיני ישמעאל ומחיים אבל כל שנפרעה מן הצדא"ק גם שעבוד הכתובה נמחל כנגדו וכן כשגובה כתובתה בב"ד מחייבין אותה להחזיר גם הצדא"ק וכן אנו דנין בכל יום ולכן לא נשאר לאשה בשטר הכתובה זולתי עשרה כפולות מהמתנה לחוד ומה שטוענת שכל מה שנתן לה בעלה בעת נשואי בנה לא היה שוה עשרים כפולות ולמען תשיג מבוקשה הוצרכה למחול הכל מה טענה היא זו כך דרכן של בני אדם כשצריכים למעות מוכרין שוה מאתים במאה וכשצריכין לאיזה חפץ מתיקרין בו ולוקחין שוה מאה במאתים וכ"ש כשבאין לקחת חפצים בעד חובם מאשר נשו בו ואם כשקבלה אותם היתה טוענת זה מדין אונאה תוך שעור כדי שיראה לתגר או לקרובו היו שומעין לה אבל עתה אין לה לטעון כלום וכבר נתן לה הבעל באותה פשרה יותר מן המחויב לה שהרי נתן לה שבעה כפולות וחצי וכל מטלטלי הבית ומה לה לצעוק עוד גם כי הפשרה קיימת ונעשית בקנין גמור ואין אחר קנין כלום: