תשובות הריב״ש · חלק קכ״ט סימן ב׳

תשובה אם כששדך ראובן את בתו ללוי ונדר לתת לו בנדונייתה כך וכך נשתעבד בזה בקנין הדבר פשוט שגובה לוי מנכסי ראובן כל מה שנדר לתת לו ואפי' מן המשועבדין כיון שהוא רוצה לכנוס כדאיתא בכתובות פרק הנושא (כתובות קב:) דבשטרי פסיקתא אם קנו מידו גבי ממשעבדי אבל אם לא קנו מידו היינו דרב גידל דאמר כמה אתה נותן לבנך כך וכך כמה אתה נותן לבתך כך וכך עמדו וקדשו קנו והן הן הדברים שנקנין באמירה ומתבאר שם בגמ' בפ' הנושא במסקנא דברי' הללו לא נתנו ליכתוב רוצה לומר דלית להו דין שטר לגבות ממשעבדי אבל מבני חרי גבי. וגבי ההיא דהפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל (שם קט.) דקי"ל כאדמון דאמר יכולה היא שתאמר אני לא פסקתי על עצמי אבא פסק עלי מה אני יכולה לעשות או כנוס או פטור ורוצה לומר פשט לו הרגל שהלך לו למדינה אחרת וכ"כ הרמב"ם ז"ל וכתב הרשב"א ז"ל וז"ל והוא שלא הניח נכסים אבל בשיש לו יורדין לנכסיו ונותנין לזה לפי שהן דברים הנקנין באמירה עכ"ל דאלמא אע"פ שעדיין לא כנס והלך לו למדינה אחרת יורדין לנכסיו כיון שזה מוכן לכנוס והה"ד אם מת האב הפוסק קודם שכנס ומה שאמרו בירושלמי תני בר קפרא פוסק על מנת לכנוס זהו בשמת החתן קודם שכנס דתנן במתניתין שאף אם היא זקוקה לאחיו יכול לומר לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך אי איפשי ליתן ועל זה הקשו שם בירושלמי ולא אלו הדברים הנקנין באמירה הן תני בר קפרא פוסק ע"מ לכנוס וכ"כ הרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל אמנם צריך שיהיו התנאין בשעת הקדושין אבל אם היו התנאין בשעת השדוכין ואחר זמן קדשו ולא הזכירו התנאים אינן נקנין באמירה וזהו לשון רב גידל ועמדו וקדשו וכ"כ רבי' שמואל ז"ל וכ"כ בספר אבן העזר (סימן נ"א) שצריך שלא יפסיק בין התנאין ובין הקדושין בדברים אחרים אבל אם הפסיקו אינן נקנין באמירה וכן כתוב בעטור שאם לא התנו כן אלא שעשה כן מעצמו הוי כשאר חיוב בעלמא ולא מקני באמירה והיינו משום דדייקינן לשנא דרב גידל דהא מלתא חדוש הוא ואין לך בו אלא חדושו וכן צריך שיהיה זה בנשואין הראשונים כמ"ש הרי"ף ז"ל מן הירושלמי וכל שלא היו בו כל הדרכים האלו לא קנה. והטעמים שאמרת שכיון שקדש הוה ליה כמשיכה וכן דאשה היא כקרקע וקנה החפצים אגבה הבל המה שאם היה כן לא היו צריכין לכל אלו הדקדוקין ולטעמא של רב גידל דדברים הנקנין באמירה משום דבההיא הנאה דקא מחתני אהדדי גמרו ומקנו ואפי' עבד ושפחה לא הוו כקרקע לקנות מטלטלין אגבן אלא בעודן עליהם ומדין חצרו ובעינן שיהיה העבד כפות כי היכי דלא תהוי חצר מהלכת כמו שמבואר זה בפ"ק דב"ק (י"ב.) וכתוב להרמב"ם ז"ל (פ"ג מה' מכירה) ובנדון זה כל שלא קנה הבעל באמירה גם הבת לא קנתה החפצים ההם אע"פ שיהיה דעת האב לתתם לה כשתנשא כיון שעדיין לא נתנם לה ועובדא דפרק מי שמת (בבא בתרא קמג:) ההוא גברא דשדר פיסקי שיראי לביתיה ואמר רב אמי הראויין לבנים לבני' הראויין לבנות לבנות ר"ל והבנות הן נשואות כבר ולא אמרן אלא דלית ליה כלתא אבל אית ליה כלתא לכלתא שדר ואי בנתיה לא אינסיבא לא שביק איניש בנתיה ויהיב לכלתיה ההיא כבר פירשה רבינו שמואל ז"ל כששלחום שיתנום לאנשי ביתו ולא היה לו אשה וכ"כ ברמ"ה ז"ל דאי אית ליה איתתא ודאי לדידה שדר דכגופו דמיא ובספר ח"מ (סי' רמ"ז) הביא דעת הרמ"ה ז"ל בלי חולק וכן כתוב שם השולח חפצים שיתנום לבני ביתו ולא פי' היאך יחלקום אם יש לו בנים וכו' נראה שאין זה אלא בשפירש לשם מתנה הא לאו הכי לביתיה שדר שיעמדו בעדו. כללא דמילתא בנדון זה אם קנו מיד אבי הבת בתנאים ההם חייבין להשלים מנכסיו ואפי' ממשעבדי אמנם האשה תגבה כתובתה ראשונה ואם לא קנו מידו אם קדשו מיד בשעת שדוכין או שהזכירו התנאים ההם בשעת הקדושין כבר נתחייבו שניהם באותן תנאין באמירה בעלמא לגבות מבני חרי ואם אין התנאין קיימין או שאין שם נכסים יכולה היא שתאמר אל הארוס אני לא פסקתי על עצמי אבא פסק עלי מה אני יכולה לעשות או כנוס כלומר בלא נדוניא או פטור דקיי"ל כאדמון וכרשב"ג דאמר רואה אני את דברי אדמון: