תשובות הריב״ש · חלק י״א סימן ג׳

ואשר שאלת מאשה אנוסה שנתגרשה מבעלה שהוא אנוס לעבודת כובבים ועידי כתיבת הגט וקיומו ומסירתו כולם אנוסים והאשה ההיא בחסד השם ובהשתדלותה יצאה מן הארץ אשר שם השמד ובאת לארץ ישמעאל לעבוד השם בנחת בלי פחד ואמרת כי העדים ההם הוחזקו בכשרות בין עם השם (וההפך) בין עם הגוים ומקצתם נמנע היכולת לצאת לסבות מרובות ונסתפק לך אם האנוסים הם בגדר רשעי ישראל שהם פסולי עדות מן התורה אחר שהוברר שהם עומדי' לשם בעד חמוד ממונם ויהיו פסולין מן התורה אפי' לרבא דמכשיר מומר אוכל נבילות לתיאבון משום דבעי רשע דחמס ואת"ל שהאנוסי' הם בכלל רשע דחמס אם יכנסו כלם תחת זה הגדר או נוציא קצת מהם הפורשים עצמן מעון כפי יכולתם או נגזור מעוטא אטו רובא ואת"ל להחמיר אם יהי' כן באיסורא כמו בממונא ובפרט בעדות אשה משום עגונה כמו שהכשירו מטעם זה א"י מלפ"ת או אם נאמר שגרע עדות אלו האנוסים מא"י מלפ"ת ויהי' הכל שוה לאסור כי מה שכתב הר"ם ז"ל באגרת השמד שאולי החרש והמסגר היו בכלל מי שסגד לצלם זולתי חנניה מישאל ועזריה ולא ראינו מעולם שקראם לא רשעים ולא פסולי עדות וכו'. אולי כוונת הר"ם ז"ל היא לאחר שחזרו בתשובה שהרי כתב הוא ז"ל (פי"א מהלכות עדות) המוסרין והאפיקורסין והמינין והמומרי' לא הוצרכו חכמים ז"ל למנות אותן בכלל פסולי עדות והם פחותים מעובדי כובבים ע"כ תורף דבריך: