תשובות הר״י מיגאש · חלק נ״ג סימן ב׳

תשובה אם היה ראובן זה אומר ששלח שלוחים אלו לקדש לו אשה זו והם חזרו אצלו ואמרו כבר קדשנוה לך וכתבו חתימתן בשטר הנזכר לפניו הנה העולה מדבריו אלה שנתקדשה לו ועם היות שהוא אומר שלא נמצא בעת גמר הקידושין הואיל והוא אומר שהעדים הנז' כתבו השטר הנז' שכתוב בו נתינת הקידושין וחתמו לפניו בו וכבר אמרו עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד א"כ מה שאומר שהם חתמו בפניו הרי הוא כאלו אמר שהוא נמצא כשהעידו בב"ד בגמר הקידושין הנז' והוה ליה כאילו אמר שהוא בעצמו קדש אותה בפני שני עדים הואיל והשלוחים הנז' דבריהם קיימין לענין גמר הקידושין לראובן זה שהרי אמרו האומר לשנים צאו וקדשו לי את האשה הן הן שלוחיו הן הן עדיו וכשהיה הכלל העולה מדברי ראובן זה שהוא קדשה והיא מכחשת אותו. הדין נותן שיהיה נאמן על עצמו לא עליה ויהיה ראובן זה אסור בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו כמו שאמרה המשנה האומר לאשה קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני הוא אסור בקרובותי' והיא מותרת בקרוביו. וזה אם לא נתקיימה עדות העדים הנזכרים והם כופרים שהיא חתימתם או הודה האחד מהם שהיא חתימתו וכפר השני שאין עדות עד אחד עדות שהרי אמרו עד אחד כמאן דליתי' דמי. או הודו שניהם שהיא חתימת' אבל אמרו שאירע להם בה טעות או תחבולה. ואמנם אם נתקיימה עדות שניהם אם בהודאתם בה עם היות שהם אומרים שאינם זוכרים עתה העדות או שנתקיימה בעדות שני עדים שהם מעידים עליה הדין הוא שתהיה היא אסורה בקרוביו ואין משגיחין בכפירת הקידושין הואיל והעידו שני עדים שנתקדשה לו. ואמנם כתיבת יד שמעון שהראה ראובן בשבועתו שיעיד לו על חתימתו אין בה ממש לשתי סיבות האחת שהוא כתב יד מבלי שיהיה חתימה עליו והוא כסיפור דברים בעלמא לא כעדות והשנית שאין במשמעה עדות כי אם ייעוד בעדות להבא שיעיד לו.