תשובות הר״י מיגאש · חלק קכ״ט סימן ד׳

ואמנם האשה שכתב לה בעלה על עצמו שכל עת שישא אשה אחרת עליה שהוא חייב לפרוע לה כתובתה ואחר כך נשתנה וסתה בצד שהיתה אסורה לשמש אינו מתחייב מתנאי זה כלום (לפי שלא כתב לה זה אלא) ואנן סהדי דלא אסיק אדעתיה שיארע לה מקרה זה המונע מהתשמיש שישאר מעוכב מתשמיש המטה ומתשמיש הבית כפי הנהוג במקומות הללו שנאמר בכל כיוצא בו אטו בשפטני עסקינן. ועוד שענין הנשואין שכתב לה הוא שלא יקח עליה צרה וענין הצרה הוא שלא תשתתף עמה בבעל כמו שאמרו אם תענה מתשמיש שהוא מניעת התשמיש מכל וכל ואם תקח מצרות שהוא ההשתתפות בתשמיש לצרר אותה בו וכשהיתה נטולה מן היהודים בענין זה מכל וכל הנה כבר נתבטל ענין היות לה צרה ואין זה נכנס תחת התנאי שהתנה לה לפי שתנאי זה התנה לה בו כשתהי' היא ראויה להשתמש וראויה לעשות צרכי ביתה אבל אם היתה אסורה לשמש ודאי לא עלה בדעתו שיהא יושב ומצטער ועכ"ז יפרע לה כתובתה. ודבר זה נדון אותו באומדן דעתא שיכול לומר לה אני לא נתחייבתי בזה אלא כשארצה להנשא בעוד שאת ראויה לתשמיש אבל בשתהיה בלתי ראויה לתשמיש ואני עומד בעמוד והוצא לא הקניתי לך. ובכל כה"ג אמרינן כי אקני לה אדעתא למיקם קמיה כו' ובכל כיוצא בו אמר הרב ז"ל ומ"מ לא מפקינן ממונא. ומה שאמר האומר שאינו חייב בפו"ר הואיל ויש לו זכר ונקבה וכבר קיים מצות פו"ר. זו אינה טענה לפי שלא נאמר זה אלא לענין שאין לנו עליו דין ודברים אם לא ירצה להנשא להיות שכבר קיים מצות פו"ר אבל אם הוא רוצה בזה לא למעגנו ממנו.