תשובות הר״י מיגאש · חלק ק״ב סימן ב׳

הנך רואה כי לא אמרו מה שעשה עשוי אלא לפי שפרסוה אמיתנא ונעשה כהקדש שהוא מפקיע מידי שעבוד אבל אם הוציאוהו לזולת הקדש ולזולת המת שאין דינו כדין ההקדש כגון שמכרו אותו או לאיניש מעלמא אז היה מכרם בטל וכמו שמעשה היורשים במכר ובמתנה בטל כן אם הוציאו לזולת ההקדש לא עשה ולא כלום דהא בהא תליא שאם היתה מכירתו אם קדם ומכר היתה ג"כ מכירת היורשים מכיר' להיותם במקומו בכל מה שהיה לו זכות והנאה והואיל ואנחנו רואים שאם הוציאו אותו היורשים לא עשו ולא כלום אא"כ היה להקדש אבל לא אם מכרו לזולת ההקדש א"כ יצא לנו מזה שגם הבעל אם מכרו או הוציאו לזולת ההקדש שלא עשה ולא כלום וא"כ הדין הוא להוציא הדבר ההוא מאת הלוקח מעתה ולא יאחרו עד שתתגרש או תתאלמן לפי שהואיל ואין לו למכור מן הדין ולא להוציא משום שבח בית אביה הנה היה דין נצ"ב בענין זה בפרט בדין נ"מ שאמרו בהם אמר אמימר איש ואשה שמכרו בנכסי מלוג לא עשו ולא כלום וביארו בתלמוד כי איתמ' דאמימ' כגון דזבין איהו דאתיא איהי ומפקא שפירושו אתיא ומפק' תיכף מכיון שלא אמר כגון דזבין איהו ומית ולא מבעיא אם היו מטלטלים שאין ספק שהם נפסדים כשמשתמשים בהם או קרקעות ולא מקרבי למתא ואפי' שהיה הבעל להם אריס דאיכא למיחש שמא תכסוף או אם לא היה שם רווח ביתא שתוציא אותם מיד הלוקח מעתה אלא אפי' היו קרקעות והוו מקרבי למתא או התנה הבעל שיהא הוא בהם אריס ואיכא רווח ביתא לא מוציאה היא אותם מעתה לפי שלא התרנו לבעל שימכור היכא דאיכא רווח ביתא וליכא למיחש שמא תכסוף אלא אם מכר הגוף לפירות בלבד שמכר דבר שהוא שלו שהם הפירות אבל אם מכר הגוף הואיל ומן הדין אינו יכול למכרו ולהוציאו ושורת הדין שאפי' השביח ועמד על היותר ממה שכתבה אותו על הבעל שתתן דמים ותטול אותו א"כ ה"ל כמי שמכר מה שאינו שלו שתבטל המקח לאלתר ולא ימתינו בו אל זמן שני בין איכא רווח ביתא בין ליכא בין איכא למיחש שמא תכסוף בין ליכא.