שו״ת הרשב״א חלק ז · חלק תקכ״ז סימן א׳

דיני התולעים בפירות. הר"י והר"ח ז"ל כתבו סימן לתולעים שיצאו מהפירות בשיצאו לחוץ אם פרשו וחזרו אסורין וזהו הסימן שכתבו ובני יששכר תולע ופוה ויוב ושמרון. כלומר התולעים אם עשה פה חוששין שמא יצא וישוב לפנים שמור עצמך שלא תאכלנו. ויוב שכתוב בסדר (ויקרא) [ויגש] הוא שכתוב ישוב בפרשת פנחס. ובשם רבינו תם מצאנו שאין תולעת פרי נאסר אלא א"כ פירש. פירוש בין לאויר אעפ"י שלא נגעו לארץ חוששין או שפירשו מקצתן לארץ או שפירשו לאחר שמתו בתוך הפרי כגון אלו הזיזין שבתוך העדשים והפולין שמתבשלין בתוך הקדרה ומתים בתוך הפרי ובכח הרתיחה ניתזין ויוצאין לחוץ או שנמצאת תולעת על הגרענה מבפנים או שיצאו מתוך האוכל לאוכל אחר כל אלה אסורי' מספק ואין לוקין עליהם. תולעת הנמצאת במעי הדגי' אעפ"י שאינו דרך בית הרעי אסורה שפעמים נכנסין דרך אזנו כשהוא ישן וכן הנמצאים במוח שבראש הבהמה וברגליה ובבשרה אסורין. אבל דג שהתליע הרי הוא כפירות שהתליעו אחר שנעקרו כי הבאים מחמת סרחון בבשר ובדג מותרין ואינם כמו הבאים לבהמה ולדג מחיים. גבינה שהתליעה הנפש היפה תאכלנה. וכן המים שהשריצו מותר לשתותם עם המים ובלבד שלא הפרישו וכן בורות שיחין מערות הרי הם ככלים אבל חריצין ונעיצין לא. פרשו לדפני הכלי או הבור וכיוצא בו ממקום ברייתן וחזרו לתוך המי' מותרין: