שו״ת הרשב״א חלק ז · חלק ת״ג סימן ב׳

תשובה תחלה יש לך לדעת שהנשבע על דעת חבירו הוא עצמו אינו יכול להתירו אלא על פי חכם והראיה שהרי אמרו במסכת מכות (ד' ט"ז) ובגיטין פ' השולח (גיטין ד' ל"ה:) על דעת רבים אין לו הפרה ואמרינן הני מילי לדבר הרשות אבל לדבר מצוה יש לו הפרה כי הא דההוא מקרי דרדקי דאדריה רב אחא כלומר הדירו לדעת אנשי העיר שלא ילמד תינוקות ואהדריה רבינא משום דלא אשתכח דדייק כוותיה. וודאי על דעתם אדריה וטעמא משום דבר מצוה הא לדבר הרשות ואפילו על דעתם כלו' שנמלכו כל אנשי העיר להתיר אינו מותר וכן פירש ר' יעקב ז"ל בתשובה והוסיף ואמר דדוקא כי ההוא מקרי דרדקי שעל דעתם הודר ועל דעתם הותר וכו' וכתב הר"ם ב"ן ז"ל ואומר אני שהאומר על דעת פלוני אני נשבע הרי הוא כאומר על מנת שלא ימחה פלוני אלא ישתוק לפיכך אם מיחה בשעת שמיעה בטל הנדר. קיים או שתק נתקיים הנדר. ומנא אמינא לה דאמרי' בנדרי' (דף ע"ג) כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת לפיכך נתנה תורה רשות לבעל בנדרי אשתו שאם הקים הוקם ואם הפיר הופר אלמא כל האומר על דעת פלוני אני נשבע אם הפר אותו האיש הופר ואם הקים הוקם כדין הבעל. ומיהו בנדון שלפנינו אם נדר ראובן זה כדי לעשות הרוחה לשמעון אם שמעון רוצה למחול הרשות בידו והרי זה יכול להפר שלא על פי חכם כדאמרינן בפרק ד' נדרים (נדרים ד' כ"ד) אפי' כשאינו עושה אלא לכבוד בעלמא ואמרו הרי זה יכול להתיר נדרו שלא על פי חכם ואומר כלום נדרת אלא מפני כבודי זהו כבודי ומשמע דבהא אפי' ר' מאיר מודה דטפי עדיף מהריני כאילו נתקבלתי דסיפא שנדר על דעת שיתן לו ממש. ובירושלמי אמר ר' זעירא בסתם חלוקין מה אנן קיימין בשזה אומר מפני כבודי וזה אומר מפני כבודי דברי הכל אסורים ואי בשזה אומר מפני כבודי וזה אומר מפני כבודך אמרתי דברי הכל מותר אלא כי אנן קיימין בסתם ר' מאיר אומר סתמו כמי שזה אומר מפני כבודי וזה אומר מפני כבודי אמרת עד כאן אם כן אי אמר שמעון בשעה ששם הענין ביד הפשרנים הריני כאילו נתקבלתי הרי נתבטלה שבועת ראובן ואם שם הענין ביד פשרנים סתם יש לדון אם נאמר בהא סתמו כפירושו. ואומר אני שיש צדדין שאם שם הענין ביד פשרנים בענין שלא יוכל לחזור בו בזה אפשר שנאמר סתמו כפירושו שאי אפשר לו לתפוס החבל בשני ראשיו ולהעמיד ראובן בשני קנסים אלא שגם בזה יש דעות חלוקות. ויש אומרים דכיון שברר לו ראובן דיין אחד ושמעון אחר שוב אינן יכולין לחזור בהם ובלבד שנכתב בספר מדאמרינן בפרק גט פשוט (בבא בתרא ד' קס"ח) אין כותבין שטרי ברורין אלא מדעת שניהם. ואמרי' מאי שטרי ברורים שטרי טעניתא ור' ירמיה אומר זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד ואמרינן בסוף פרק קמא דבבא מציעא (דף כ') וכל מעשה ב"ד הרי זה יחזיר וכתב רש"י ז"ל דטעמא דקתני במתניתי' יחזיר אתא לאשמועינן שלא יוכלו לחזור בהן וכדאמרי' אין כותבין שטרי ברורין אלא מדעת שניהם ואם איתא דיכולין לחזור בהם מה שאנו כותבין שלא מדעת שניהם אנו כותבין דמאי נפקא מינה חזרו בהם ולא רצו לקבל הרשות בידם ואין כתיבתנו גורם שום חיוב לאחד מהם וכן הדין וכן הטעם למאן דאמר דשטרי בירורין היינו שטרי טענתא כיון שנכתבו שטרי הטענות שוב אינן יכולין לחזור בהם. והרב אלפסי ז"ל כתב בתשובה דמי שברר לו דיין יכול לחזור לעולם עד שיגמר הדין. ויכילנא למימר לפי סברת הרב ז"ל דמיירי בשלא כתבו שטרי ברורין הא כתבו מדעת שניהם אין יכולין לחזור בהן. ויש מי שאומר דכיון שטענו הטענות אף על גב דלא כתבו ולא קנו אינן יכולין לחזור בהם והכי איתא בירושלמי בפרק דיני ממונות בתרא קבל עליו בפני שנים יכול הוא לחזור בו בפני שלשה אין יכול לחזור בו. מיהו יש אומרים דהא דאמרינן בפ"ק דסנהדרין (ד' ו' ע"א) דפשרה צריכה קנין דוקא מנתבע לתובע אבל מתובע בקבלה בעלמא סגי מדין מחילה ומחילה אינה צריכה קנין ומכל מקום בנדון שלפנינו כיון דפסקו בדין הפשרנים אינן יכולין לחזור בהן בין לדעת רש"י ז"ל בון לדעת הרב אלפסי ז"ל ואף על פי שהפשרנים לא היו אלא שנים ולא קיימא לן כשמואל דאמר שנים שדנו דיניהם דין זהו בדין אבל בפשרה כל שקבלו עליהם אפילו בחד סגי דלא גרע מן נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך נאמנים עלי שלשה רעי בקר (סנהדרין כ"ד) ומה שעלה בדעתי למעשה דכיון שאני בא לדון סתמו כפירושו אם לא פירש הריני כאלו אמר התקבלתי ולא הרויח השבועה כלל אם אמר לא היה דעתו לבטל השבועה הראשונה בלא קיום מעשה השליח רואין דבריו ומפני שאני מדמה לא אעשה מעשה עד אדע תוכן הענין העמד דבר על בריו: