השורף שטרות פרועים של חבירו ונודע בבירור שאם היה מוציא היה גובה מהן פטור וכן השיב ה"ר יצחק ב"ר אברהם לפי שאין זה אלא כמי שהיתה מציאה לפניו ובא חבירו ומנעו ממנה מליטול אותה שאין זה נדון בדינא דגרמי והא נמי דכוותא היא וגריעא מינה ואפילו גרמא בנזיקין דאסור לכתחילה ליכא: האומר לחבירו גבה לי חוב והוא פורע מן הסתם הכל לבעל השטר דסתמא דמילתא אדעתה דידיה גבי להו והוי כמגביה מציאה לחבירו. ומיהו אם פי' ואמר לעצמי אני גובה זכה לעצמו כמי ששכר את חבירו ללקוט מציאות וחזר בו דפועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום:
שו״ת הרשב״א חלק ז · חלק של״ה סימן א׳
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Warsaw, 1868
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך שו״ת הרשב״א חלק ז, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.