שו״ת הרשב״א חלק ה · חלק ט׳ סימן ב׳

שאלת נכבדי: מה הענין שצריך היחיד לשער בעצמו ובתפלתו, בקדושה דמיושב, ובקדושה דמעומד ובשעת כניעה למודים? ומה טעם אומר בלחש מלות ידועות, בס' קדושה? דע: כי הקורא קרית שמע וברכותיה, פוסק הוא לענות קדושה, וקדיש, ומודים, ואפילו באמצע הפרק. ואין צ"ל, בין פרק לפרק. שהרי הוא משיב, אפילו מפני הכבוד, כל שכן לקדושה ומודים. ואפילו אם בא לענות אמן לברכות של ח"י ודוקא בקרית שמע וברכותיה. אבל בשעה שהוא מתפלל ח"י, אינו מפסיק לדברים אלו. ואמרו בירושלמי: ודברת בם; בם יש לך רשות לדבר, ולא בתפלה, ולפיכך אמרו בפרק מי שמתו (ברכות דף כא): אמר ר"ה: הנכנס לבהכ"נ ומצא צבור שמתפללין, אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע ש"ץ למודים, יתפלל. ואם לאו, אל יתפלל. ר"י בן לוי אומר: אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע ש"צ לקדושה וכו', ואם לאו אל יתפלל. ומכל מקום, לכ"ע אינו פוסק, לא לקדיש ולא לקדושה ולא למודים. דגרסינן התם: מהו שיפסיק (ליהא שמו הגדול מבורך)? ואסיקנא: דאינו מפסיק. ובירושלמי [ס"פ תפלת השחר, והביאו הרא"ש שם בסימן ח"י], נחלקו מחלוקת אחרת. אמרו: אם יכול להתחיל ולגמור, עד שלא יגיע הש"ץ לאמן של האל הקדוש, ויש אומרים לאמן של שומע תפלה. אף על פי שלא אמרו כן בגמרא. ולומר היחיד קדושה, בין דיוצר, בין דתפלה, בין בסדר קדושה, מדעתי שאינו אומר לא זה, ולא זה, דכל דבר שבקדושה, אין פחות מיו"ד. ומיהו, אם בא לומר אותן פסוקים של סדר קדושה בנעימה, כדרך שהוא קורא אותם בבית הספר, אומרים; שאין זה אלא כקורא בנביא. וכן אמרו בשמו של הראב"ד ז"ל. מ"מ נראה לי, שאם בא לומר בין ביוצר בין בסדר קדושה, בלשון תרגום, אומר ואינו נמנע. ועל כן נהגו בכל המקומות, לומר בסדר קדושה בלחש אותם המקראות, ללמד אפי' יחיד רשאי לומר קדושה בלשון ארמי בלחש. ושלומך, עם שלום מעלתך, יגדל לנצח. כרצונך, ורצון חפץ יקרך, ומעלתך עלי בבריתך. הגעתני שאלתך הנכבדת, ואם אחרתי עד עתה על התשובה, תלי האיחור על רוב הטירדה. ואני הנני משיב כאשר הראוני מן השמים. שלמה בר אברהם ה"ה בן אדרת..