שו״ת הרשב״א חלק ה · חלק פ״ח סימן ב׳

תשובה: מסתברא דכל שהיא ניזונת בשעת בגרותה, שאינה צריכה למחות, אף על פי שהפסיקו לה מזונותיה לאחר מכאן, לא הפסידה פרנסתה, אא"כ נשאת ולא מיתת. וה"ה לניזונת בשעת נישואין, ולא בגרה, דאין הכל הולך אלא אחר העיקר, שהוא שעת בגרות או שעת נישואין. שכל שהוא שלא בגרה ונישאת, מזונותיה במחאתה. וכדאמר רבא: בגרה אינה צריכה למחות, נשאת אינה צריכה למחות. א"ל רבינא לרב אשי: והא אותבינן לרב נחמן: קטנה שהשיאתה אמה או אחיה? ואוקימנא: הא דמחאי, הא דלא מחאי? א"ל: ל"ק, הא דמיתזנת מנייהו [וכו']. והלכך, כיון שמחאתה דבשעת בגרות מצילתה מלהפסיד פרנסתה, אף על פי דשתקה לבסוף עד שעת נישואין, וא"נ דשעת נישואין עד שעת בגרות, אף מזונותיה כן. ואף על גב דמחאתה מהניא, אפילו לבגרה ונשאת, מה שאין כן למזונות, דלא מהני אלא לבגרה. ולא נשאת, א"נ לנשאת ולא בגרה, אבל בגרה ונשאת, צריכה למחות, וכדרבא. התם, ה"ט, משום דאין לאחר מחאה כלום, דמאי הו"ל תו למיעבד! מה שאין כן בניזונת, דכיון דבגרת ונשאת, לא הו"ל למישתק. דכל דעדו עלה כל הני הרפתקי, הו"ל למתבעינהו, א"נ למחויי. אבל מזונות, דבשעת בגר כמחאה דבשע' בגר, ומזוני דמשעת נישואין בלא בגר, הרי הן כמחאה דשעת נישואין. ועוד יש ראיה, מדתניא: קטנה שהשיאתה אמה או אחיה, וכתבו לה במאה או בחמשים, יכולה משתגדיל להוציא, ואף על פי שהגדילה, כמה דלא מיחת. וטעמא, כדאמרן: דכיון דשתיק' דבשעת נישואין אין מפסידתה מפרנסתה, אינה צריכה למחות, אא"כ ותחדש בה ענין המוכיח שהיא מוותרת על פרנסתה, כששתקה בבגרות שלאחר נישואין, או נישואין שלאחר בגר. הלכך, ניזונת בשעת בגר ולא נשאת, א"נ ניזונת בשעת נישואין ולא בגרה, אף על פי שהפסיקו לה האחים מזונותיה לאחר מכאן, אינה צריכה למחות עד שיתחדש לה ענין לאחר מכאן, בנישואין דלאחר בגר, א"נ בגר דלאחר נישואין.