שו״ת הרשב״א חלק ה · חלק נ״ו סימן ד׳

ועוד שמעי' לה, מדתנן בפרק בתרא דערלה (מ"ט). ספק ערלה בארץ ישראל, אסור, ובסוריא מותר. בחוץ לארץ, יורד ולוקח, ובלבד שלא יראנו לוקט. וההיא לכאורה בשל נכרים קאמר. דאי בשל ישראל, היאך לוקט ומוכר. ולא בספק נטיעה שנתערבה בכרם קאמר מדקאמר: ובלבד שלא יראנו לוקט. ועוד, דספק ערלה כספק כלאים. דתנן (שם): (בהם); [כרם] הנטוע ירק, וירק נמכר לו [בנוסח שלפנינו: חוצה לו], בארץ ישראל, אסור. בסוריא, מותר. בחוץ לארץ, יורד ולוקט, ובלבד שלא ילקוט ביד. אלמא: בכלאים ממש קאמר, אלא דהספק אם מכרם אחר, וההיא ודאי לאו בשל ישראל היא, דמה שהוא ודאי כלאים, היאך ימכרנו ישראל, והיאך אנו מסתפקין במה שישראל מוכר. ולא מצינו בשום מקום, שנחשדו ישראל על הערלה ועל הכלאים. ודוחק הוא לומר שנחשדו, מפני שהוא נמכר בצדו. דאכתי איכא למימר, מרובא דעלמא: דרוב וקרוב, הלך אחר הרוב דעלמא. והכא, כיון דישראל הוא, אף על פי שנמכר בצדו, נימא מרובא דעלמא הוא, ולא שנחשדו שהוא מוכר את האיסור. וכן, ודאי הוא דוחק להעמידה בנכרי היורד לתוך גינתו של ישראל, ומוכר בצידו, דהיאך אנו חוששין שמא ירד ויגנוב מכאן, ומוכר בצידו. ומיגנב ומוכר בצדו, לא שכיח. וכההיא דאמרינן בפרק לא יחפור (בבא בתרא דף כד): ואי ברשות ישראל, לא שכיח