שו״ת הרשב״א חלק ה · חלק מ״ה סימן א׳

ומה שהוקשה לכם בפרק הנזקין (גיטין דף נח ע"ב), שכתב רש"י ז"ל הכי: וגרסינן: תניא כוותיה דשמואל ותמהתם: למה מחיק הגירס' בספרים דגרסי': מתיבי'? הדין עמכם! וכן הוא בספרים שלנו. וכן משמע מדקא מהדר בתר הכי: מאי אחריות דקאמר? שטר. שהלשון הזה, הוא לשון תירוץ, ולא לשון דיחוי. שאלו גרסי': תניא כוותיה דשמואל; ודחו: דלא הוי סייעתא, הו"ל למימר: לא! מאי אחריות? שטר: אי נמי, לימא דילמא מאי אחריות? שטר. שאלו בכל התלמוד, לשונות של דיחוי. אלא לרש"י ז"ל, נראה שהזקיקו לומר כן, לפי ששיטת התלמוד ברוב המקומות, כשיש ברייתא מפורשת כדברי אחד מן החולקים, ולא מן הדיוק, אומר: תניא כוותיה דפלוני. וכאן היה סבור, מי שהביא הך ברייתא דמפורשת כשמואל, דהא קתני בהדיא: עד שיכתוב את האחריות; כלשון שאמר שמואל. ואפ"ה דחה. לא היא! דמאי אחריות? שטר!