שו״ת הרשב״א חלק ה · חלק כ״ט סימן ב׳

תשובה: שני שיעורין יש בפרצות לאסור. הא': בד', והב': בי'. כלומר יתר (עמ"ש). ואין בין שני השיעורין הללו, שיעור (אחד) [אחר] עד שנאמר: פרצת עשרה ממש אוסרת, אבל של תשעה אינה אוסרת. אלא כל דאפיקתיה מעשרה, כלומר שאין אתה מתיר בו עשרה מצומצמות, אוקמא בד'. והילכך, מכיון דאיתמר דרב, אפילו בעשרה אוסר, ש"מ בד' נמי אוסר, דהא לית לן שיעור אחרינא. אלא או האי, או האי. (ואי) והא דאמרי' לעיל: מבוי ביו"ד, ה"ק: שיעורו ביו"ד. כלומר: דעד יו"ד, שרי. למעלה מיו"ד, אסור. וכדתנן (שם [עירובין] דט"ו): פרצה שהיא בי', מותרת, מפני שהיא כפתח מראשו, בד' כלומר בד', דעד ד' שרי. אבל ד', אסור. והאי ד', אינו כיו"ד. דפי' עשרה, כלמטה מעשרה, וכדאמרן. וד' פי' ד', כמלמעלה מד'. האי כדיניה, והאי כדיניה. וכך היא כתובה אצלי, דרך פשיטות. ותדע לך עוד, מדאמרינן: היכי דמי? אי לימא ביתר מעשרה, בהא לימא שמואל תורתו כסתום. ואם איתא, דכל שאמרן מבוי, פרצתו בעשרה, עשרה ממש קאמר, לאסור, היכי קאמר: אי לימא ביתר מעשרה (או לא) [אלא לאו בעשרה]? אדרבה, הו"ל למימר אי לימא בעשרה, בהא לימא שמואל, תורתו כסתום, אלא לאו, בפחות בעשרה, ואפי' הכי, קאמר רב: תורתו כמפולש. [אלמא] פרצת מבוי (ביו"ד) [בד']. וזה מבואר ומפורש.