שו״ת הרשב״א חלק ה · חלק רפ״ו סימן ב׳

תשובה: הדין עם התובע, משום דקי"ל דינא דמלכותא דינא (בנדרים כ"ח ע"א). ומדין המלכים הוא, שכל מי שדר בעריהם, שיעלו להם מס או עסק הגולגולת, או כראגה, או מס אחר על ממונם שיש להם בעריהם, וכן עסקא על קרקעותיהם. גם יש כח ביד הקהלות למנוע איש נדרו, אשר לא מבני המס שלהם, שלא יסחור ולא ירויח בכל מקומותיהם, במה שהם מתעסקים ומרויחים בו, אלא א"כ יפרעו מס עמהם. דגרסי' בפ' לא יחפור (בבא בתרא כ"א ע"ב): אמר רב הונא בריה דרב יהושע: בר מתא אבר מתא אחריתי, מצי מעכב. ואי שייך בכרגא, לא מצי מעכב. וגרסי' תו התם. הנהו עמוראי, דאייתי עמרי לפום נהרא. אתי בני מתא, וקא מעכבי עלייהו. אתו לקמיה דרב כהנא. א"ל דינא הוא, דמעכבי. אמרו ליה: אית לן אשראי במתא. אמר להו: זילו זבינו שיעור חיותיכו, עד דגביתו [בנוסח שלפנינו: דעקריתו] אשראי דידכו, ואזילתו [בנוסח שלפנינו: ואזליתו]. וכ"ש, אם נתן להם המלך רשות, ואמר שיהיה מה שיש בעירו, ממון אותם בני אדם מעיר הפרש, בכלל מה שהוא לוקח מהם בכל שנה. וכיון שכן, הרי הם חייבים מן הדין לפרוע עמהם, מכל מה שיש להם בעיר הממלכה ובתחומיה. והלכך, אף אנשי עיר המלך, רשאין למשכן כל אנשי עיר הפרש, על מס בני עירם, כדאמרינן בהגוזל בתרא [דף קיג ע"ב]. אמר רבא: בר מתא אבר מתא מצי מעכב. וה"מ, בבול ארעא וכרגא דשתא. אבל שתא חליף, חליף. וזה בכרגא דשתא הוא, לפי שהמלך נתן להם רשות לגבות מהם לעולם, ולמשכנם עד שיפרעו להם. וגרסי' בירושלי', בשלהי הגוזל בתרא ר' יהושע ב"ל אמר: אין לך נתבע על חבירו, וחייב ליתן לו, אלא בארנון וגוגלת ולפיכך, בני עיר פרש, חייבים לשלם מה שנתפס לזה עליהם. וכ"ש, אם יש הסכמה ביניהם, לשלם ליחידים מה שיפסידו. ומה שהם טוענין, שאין להחרים על שום דבר שהוא כנגדם. דבר זה אין לו קיום. שא"כ כל אחד יאמר כן, שלא יתן רשות להחרים חרם עדות. וכבר נהגו להחרים בכל המקומות כן. גם מה שטען הטוען, שדרך הקהלות הוא להעיד על תקנותיהם אנשי המדינה טענה יפה היא. שאם אין אתה אומר כן, בטלת כל תקנת הקהלות, ומנהגם של קהלות תורה היא, ובכל כיוצא בזה, יש לומר: מנהג מבטל הלכה.