שו״ת הרשב״א חלק ה · חלק רפ״ה סימן ד׳

ועתה אשוב לדין על מה שדקדקת ופלפלת (במ"ש בשבועות דף כו ע"ב), בגמר בלבו להוציא פת חטים, והוציא פת סתם, ואמרת: שהוא אסור בכל פת. זה אינו! דלגבי פת שעורים ופת כוסמין, ולגבי שאר כל פת, חוץ מפת חטים, הרי הוא כגמר בלבו להוציא פת חטים, והוציא פת שעורים. ומה שהוקשה לך: אם לאסור פת חטים בלבד; קאמר? פשיטא, דכיון דכוונתו לפת חטי', אף על פי שלא הוציא אלא פת סתם, מי הוציא פת חטים, מכלל פת סתם. זו אינה קושיא! דאילו לא כתב רחמנא: לכל אשר יבטא; הייתי אומר שאינו אסור עד שיוציא מפיו, מה שגמר בלבו, דהיינו פת חטים לבד. דכיון דאמר פת סתם, במשמע פיו: כל פת; ואין בו מה שגמר בלבו. ולפיכך, הוצרך הכתוב לרבות: לכל אשר יבטא; בין שיבטא בפרט, כמו שגמר בלבו בפרט, בין שיהא מה שגמר בלבו בכלל מה שהוציא בפיו. והראיה שהבאת, מן הנודרין להורגין ולמוכסין, דאסיק' באומר בלבו היום, ואף על גב דקי"ל דברים שבלב אינן דברים, לענין אונסין אפשר דמהד' ליה לנדריה. דאלמא במקום אונסין בלבד אמרו, ומשום דעקר ליה. הא לאו הכי, אסור לעולם. ואף על גב דלא גמר בלבו, אלא היום. וחשבת לך זאת, לראיה מוכרחת. ואינה כי זו היא קושיא לראשונים ז"ל. ותירצוה בתוס' ז"ל, דהכא בעם הארץ עסקינן. וכאותה שאמרו בפרקין דלעיל, דהנודר בחרם ואמר: לא נדרתי אלא בחרמו של ים; דבעם הארץ מחמירי' עליו. ואני אומר, כי זה אינו מחוור. דאם איתא, דהכא בעם הארץ עסקינן, וההיא דשבועות דוקא בת"ח, לא הוה שתיק גמרא התם, ולימא: ואי בעם הארץ, צריך שאלה לחכם. כדאמרינן בר"פ: ואלו מותרין: הנודר בתורה, לא אמר כלום. וא"ר יוחנן עלה: וצריך שאלה לחכם. כלומר בעם הארץ. אלא מסת' לי, דההיא דשבועות, במתכוין לומר פת, על דעת פת חטים, ולא להטעות השומעים שיחשבו שהוא אוסר עצמו בכל פת. אבל כאן, שהוא מערים ומכוין לומר סתם, להטעות השומעים שישמעו מלשונו, שהוא אוסר על עצמו לעולם. נמצא בגומר בלבו לעולם, מה שמוציא בפיו. וכיון שכן, אלמלא שהוא במקום אונסין, היה אסור לעולם, שהרי זה כגומר בלבו, והוציא בשפתיו. אלא שבמקום אונסין, אנו רואים כי אי אפשר שהוא חוזר ומבטל בלבו, מה שגמר בלבו, והוציא בשפתיו. וזה אמת והוא הנכון.