שו״ת הרשב״א חלק ה · חלק רפ״ד סימן ו׳

ועוד מעיקרי השאלה, מה שנסתפק לך עכשיו, ואמרת שאין להם זמן, עד שיבא ר"ה, שיצאו הברורים הראשונים מברירתם. לפי שאין לקהל ברורים לכשיגיע ר"ה, ואז צריכים למינוי הברורים שינהגום וקודם זה, לא עשו ולא כלום. כמדומה לי שאין זה נכון שאין ההקפדה לרבה למנין דוקא לכשיגיע יום שלאחר זמנם. אלא אדרבה כל שעה ושעה זמנם הוא, ונמשך והולך עד שיגיע זמנם לצאת. כי מה שאמרו ימנו אחרים תחתיהם משנה לשנה, אינו חוזר על ישיבת הסכמת המנוים, אלא שיהא המינוי נמשך משנה לשנה. וא"כ אדרבה! אלו לא היו יושבים למנותם עד עבור זמנם של אלו, ולא יסכימו מנוים לכתחלה, אלא אחר הכנסת ר"ה נמצא שהיה חסר זמן הברורים על כל פנים שעה אחת. ומשנה לשנה, זמן שלם משמע. וכמו ששנינו (ר"פ קונם ס ע"א): יום אחד, שבת אחת, חדש אחד, שבוע אחד. אסור מיום ליום. כלומר הקץ שלם, ואין הקץ שלם עד שיהא מרגע לרגע. ולפי מה שכתוב בתקנה: לכשיגיע זמנם, היינו סוף זמנם, כדי שאם יסכימו בו ביום, יוכלו להכריז עליהם בתפלת המנחה, כדי שיכנסו בברירתם מיד, בבין השמשות של ר"ה. ואלו נכנסין ואלו יוצאין. ולא שתהא הישיבה בסוף זמנם ממש, שלא אמרו לכשיגיע זמנם, אלא זמנם המוכרח, שהוא סוף זמן ברירתם, דעכשיו הם מוכרחים לעמוד באושטגי"ש. אבל קודם לכן, אינם מוכרחין, כיון שעדיין לא הגיע זמן המוכרח. אבל אם ירצו, יסכימו וימנו, ותבא עליהם ברכה, ויכריזו בסוף זמנם. ומ"מ, אם לא הסכימו באותו היום ממש, הסכמתם נמשכת והולכת עד שתגמור. שלא אמרו שתהיה המינוי משנה לשנה, אלא לכתחלה. אבל אם לא נגמרה ההסכמה, יתחייבו לעמוד באושטגי"ש עד שתגמר ההסכמה.