שו״ת הרשב״א חלק ה · חלק רפ״ב סימן ג׳

ולהתיר החרם איני רואה בו צד היתר. לפי ששורת הדין, אין החרמות והשבועות ניתרים, אלא בפתחים וע"י שאלה לחכם. ואין אדם מתיר לעצמו, דכתיב: לא יחל דברו. ולא הקלו בקהלות בכל המקומות להתיר לעצמו [שמא צ"ל: לעצמן], אלא מפני שנהגו כן. וכיון שנהגו, כל שהם מחרימים הרי הוא כהתנו בפי', שכל זמן שיסכימו להתיר, יהא מותר. ולא ינהגו איסורם, אלא עד זמן שירצו. וכאותה שאמרו (בנדרין דף ע"ג ע"ב): שאמ"ר פנחס: בהפרת הבעל: דכל הנודרת, ע"ד בעלה היא נודרת וכיון שכן, מן הדין אי אפשר להתיר, ואפי' מדעת המוחים. ואם מן התנאי היוצא לנו מדרך המנהג, הרי שנהגו בני הקהלות שאין מתרין [שמא צ"ל: מתירין] אלא מדעת הכל. ואם היה שם מוחה, אין מתירין. נמצא שאין לחרם זה צד היתר, מדעת השותפים.