שו״ת הרשב״א חלק ה · חלק רפ״ב סימן א׳

שאלת: תמול כתבת לנו, שכל ממון שפורע מס במקום אחר, אינו בדין שיפרע מס במקום שהוא דר בו, וראו הקהל שרבים הם מעצימים ועמדו והתנו עם אותם האנשים שיש להם ממון קבוע חוץ לעיר, תנאי עולמית, שיהא אותו ממון כשאר ממונות שבעיר, לחיוב המס. ועל ענין זה, שינכנו תחלה מכל ממונם בין מאותו שבעיר, ובין מאותו שיש להם מחוץ לעיר, כל ההוצאות והמסים שנותנין לאותו ממון שמחוץ לעיר. והעודף, שיפרעו עם הקהל. ויצא מזה, שלפעמים שההוצאות שעושין בחוץ מרובות, ופוטרין בשביל מנה שיש להם מחוץ, מאתים שיש להם בעיר. ועתה אירע להם מעשה כן, עד שיצטרכו הקהל לפרועו בשביל אלו, יותר מאלפים וג' מאות דינרים יאקשי"ש. ועתה, עמדו הקהל ואמרו: שלא קבלו עליה חרם ע"ז הדעת, שיהא המועט תופס את המרובה. ובאמת, כי קודם שהוקבע תנאם, עמדתי על דעת הקהל, וראיתי שלא היו עושים פשרה זאת, אלא שהם מודים שלא יעלו אותם ההוצאות, אלא כמחצית חיוב המס לממון שבחוץ. והיו כמוותרים מעט, כדי שיהיו תקנותיהן קבועות לדורות, ולא שיהו ההוצאות, אפי' שוה בשוה עם המס שבעיר, וכ"ש ביתר ממנו. ועל כן, עמדו הקהל להתיר החרם. ואף על פי שאומרים, שאפילו היתר אינו צריך, שלא קבלנו פשרה זאת אלא על הכוונה שאמרנו. ובעלי הפשרה מוחים בדבר היתר החרם. הודיעני: אם נלך אחר לשון התקנה, או אחר כוונת הקהל, ואם צריך היתר?