שו״ת הרשב״א חלק ה · חלק רפ״א סימן ג׳

ומ"מ, מי שיש לו שם, ופוטר עצמו מקצבתו או שפוחת מהקצבה בשום צד, ואפילו פטרו השר, הרי הוא בנדוי, עד שיפרע כל מה שהוטל עליו. שהרי זה מזיד עצמו לפטור, ולא לפרוע מה שהושם עליו. אבל בסופו של שטר התקנה, נוסף דבר. זה לשונו: וכל מי שיבקש עזר, להפיל שמו מן המס, או להפחית קצבתו, מאומות העולם, או ישחד על איזה עם השר, ויתברר זה על אותו המבקש עזר, ואפילו בעד אחד, יהיה כל ענינים זה הנדוי והקנס הנזכר מחוייבים עליו. מכאן יראה: שאפילו בקש עזר בסתר, אף על פי שאינו מודה על בקשת העזר, נתפס בנדוי ובקנסי [ובקנס]. שאילו היתה הכונה לומר, שיהיה בנדוי אם יזיד מלפרוע מהתנאי שהתנו, על נאמנות עד אחד. והלא אפילו לא בקש, אלא שהוא פוטר עצמו משום צד, כבר הוא בנדוי ובקנס, כמו שנזכר למעלה. וא"כ יהיה דברי התקנה סותרים זה את זה. ויצא לנו מזה: שנתפוס לשון אחרון. ואם נודע שלאה ובניה גרמו או סבבו, אף על פי שלבסוף פרעו כל מה שהוטל עליהם, אינם פטורים בכך. אלא שיש לפרש לשון התקנה להקל בעונש, במי שבאו להענישו עכשיו, ולהוציא ממנו מה שהוא מוחזק בו. וכל שיש לפרש להקל עליו מן הדין, מפרשין ומקילין, דומה למה שאמרו בשלהי השואל (דף קב:): רב נחמן אמר: קרקע בחזקת בעליה עומדת. ואקשי': מאי קמ"ל? תפוס לשון אחרון. היינו דרב? ופרקי': אף על גב דאפיך מיפך, ודלא כרב, וקי"ל כרב נחמן. וה"ה והוא הטעם, למה שאתה בא להענישו, ולהוציא כסף הקנס ממנו, כל שיש לפרשו להעמידו בחזקתו, נפרש ונעמיד.