שו״ת הרשב״א חלק ה · חלק רע״ט סימן ח׳

והלכך, אם תבעו אותם לאחר שעבר זמן התקנה, הרי זה אסור. ועוד, שאין שבועה חלה על שבועה, אמרו. וכדנפקא לן בפ' שבועות שתים בתרא (כ"ו) מדכתיב: כי תשבע לבטא בשפתים, להרע או להטיב. אבל נדוי או איסור או השבועה, והאומר: קונם אשתי אסורה עלי, אם לא אוכל היום נבילות וטרפות; אם לא אכל אשתו אסורה לו. וכן, האומר: הרי הוא מנודה, אם אוכל נבילות וטריפות, אם לא אוכל נבילות; אכל, הרי הוא מנודה, ואין זה כמתנה על מה שכתוב בתורה, אלא אומרים לו: לא תאכל, ולא תתנדה. ובאותה שאמרו, בפרק המגרש (גיטין פ"ד ע"ב): הרי זה גיטך ע"מ שתאכלי בשר חזיר. אם היתה זרה: ע"מ שתאכלי תרומה. אם היתה נזירה: על מנת שתשתי יין. נתקיים התנאי, הרי זה גט. ואם לאו, אינו גט. ואקשי': מתנה ע"מ שכתוב בתורה הוא, וכל המתנה ע"מ שכתוב בתורה, תנאו בטל? אמר רבינא: הכא מי קאמר לה, לא סגייא דלא אכלת, לא תיכול ולא תתגרש