שו״ת הרשב״א חלק ה · חלק רס״ט סימן ב׳

תשובה: אין רשות בידם, ואפי' הסכימו בם ז' טובי העיר, במעמד אנשי העיר. שכיון דזה ציוה שיחלקו מהפירות לעניים, גילה דעתו שרוצה שלא ישנו בזה כלל. ואינו דומה, למה שאמרת: ורשאין לעשות תמחוי קופה, ולשנות לכל מה שירצו. דהתם מיירי בצדקה, שהיא נגבית בכל יום. וכל הנותן, על דעת הגבאים הוא נותן, והגבאין גובים לפרנס את העניים ליום או יומים, כדי ספוקם. ואם יצטרכו יותר, יחזרו ויגבו. וה"ה למה ששנינו (בערכין ו ע"ב): מי שהתנדב נר או מנורה לבית הכנסת, משנשתקע שם בעליה מותר. דהתם דוקא, כשיספיק לבית הכנסת יותר מזה. אבל בזמן שאין הצבור מספיקים צורכי ענייהם לגמרי, ואינן ממלאין חסרונם, ועמד היחיד והקדיש לעניים, ולהוסיף על קצבתם, אין ספק שאין הרשות ביד הצבור לשנות ההקדש זה, לדברים אחרים. ואם עשו כן, גוזלין את העניים. וזהו ששנינו (בשקלים סוף פ"ב): מותר עניים, לעניים. מותר עני, לאותו עני. מותר שבויים, לשבויים. מותר שבוי, לאותו שבוי. וכזה כתבו גדולי האחרונים ז"ל