שו״ת הרשב״א חלק ה · חלק רנ״ט סימן ג׳

אלא שאני רואה היתר זה פשוט בכל הקהלות. וגם מורי הרב ז"ל, היה זה בעיניו איסור גמור. אלא ששמעתי משם הרמב"ן ז"ל, ששמע בשם אחד מחכמי נרבונה: שהנאמנים כאפוטרופוסים על הקהל, ולווים ופורעין בשבילם. ואני אומר בזה: ערבך, ערבא צריך. ומי יגד לנו, שאפוטרופוס מותר ללות ברבית, ולפרוע מנכסי יתומים. ולא מצאתי לזה מקום שאוכל לישען עליו ומ"מ לפי טענה זו, נמצאו הנאמנים מותר, ושאר הקהל חייבים לפרוע החובות שלוו הנאמנים, כאלו נשתעבדו בשטר. וכן אותם שחייבים עמהם בשטר החוב. וכיון שכן, כל שאתה אומר: שהקהל חייבים לפרוע, והנאמנים רשאים לנגשם לפרוע הרבית, כשהנאמנים ויתר הקהל מתנין עם שאר מקצת הקהל, שיתנו להם מנה או מאתיים, והם ינכו לו מן החובות, ופורעין למקצת חובות הקהל, או שמוציאין מה שלוקחים מאלו, לשאר צורכי הקהל, הרי אלו לווים מהם, וחוזרין ומלוים לקהל, ועוברין על כל הלאוין. ואלו היה [אלף] הקהל חייבים לאיש אחד, אלא [שמא צ"ל: היו] דינרין, ומנכין לאחד מבני הקהל חלקו, ופורעין לזה כל שחייבין לו עכשיו, מותר. דאין רבית מתרבה על אחד מהם, שהרי פורעין את החוב כולו, עכשיו מיד. והרי זה כאלו אמר אחד לחברו, אתה חייב לפלוני מנה, תן לי חמשים, ואפרע עכשיו אותו מנה עליך, דהלואה אין כאן ורביתא אין כאן. אבל אלו שחייבום לשנים או לג', וזה חייב באותם חובות מנה, ומנכין לו אפי' דינר, ולוקחי' אותו מנה פחות דינר, ומוציאים בצורכיהם, או במקצת שאר החובות. הרי זה כאומר: מנה שאתה חייב לפלוני, הלוני חמשין, ואתן לשנה מנה לבעל חובך, ורבית קצוצה אני רואה כאן.