שו״ת הרשב״א חלק ה · חלק רנ״ז סימן ד׳

ואלא מיהו ק"ל, מדאמרי' לעיל בסמוך. כיון דאמר: כל נדר שאני עתיד לידור, הרי הוא בטל, לא שמעי ליה, ולא אתא בהדיה. כלומר דיודע הוא, שאינו נודר בדוקא, שכבר בטלו מעיקרא, ונדרו אינו נדר. אלמא: כל שמבטל נדריו שעתיד לנדור, אף על פי שזוכר תנאו ונודר סתם, נדרו בטל ותנאו קיים. על כן ר"ל להלכה, אבל לא למעשה, שלא נאמרו דברים הללו, אלא בעם הארץ, דחוששין לו. דכיון דהוא זכור תנאו, ולא הזכירו בשעת נדרו, שמא ביטל תנאו. אבל במדיר לחבירו, ועל אותו נדר ממש הוא מקדים ומתנה ומבטלו בפיו, ואומר: כל נדר שאני עתיד להדיר את פלוני, כדי שיעשה עמי כך וכך, הרי הוא בטל, בכענין זה, אין חוששין אפי' בעם הארץ, שהרי יש כאן דברים מפורשים, שהוא מבטל הנדר ההוא בעצמו, ואין פיו ולבו שוין. וה"ה לכל נדר מפורש, שיאמר: כל נדר שאני עתיד לידור לפלוני על דבר כך וכך, הרי הוא בטל, ובלבד שיוציא תנאו בפיו, ולא יסמוך על ביטול הלב לבד. דאין דברים שבלב מבטלים דבר שבפירוש, הוציא בשפתיו ושנתכוין לאמרם כן בשפתיו. אבל לכשהתנה כן בפי' בתחילה, אף על פי שבשעת הנדר לא הזכיר התנאי בשפתיו, לאו דברים שבלב נינהו. ואם תלמיד חכם הוא, בין שזכור בשעת נדרו, בין שאינו זכור, בין בכולל כל נדריו, בין בפורט, נאמן לומר: ע"ד ראשונה נדרתי. אלא שסתמו כאן הדברים, כדאמר [שם [נדרים] כג:]: (בר) רבא לרב הונא בר חיננא: תנא מסתם לה סתומי, ואת דרשת ליה בפרקא. ואי נמי מפני שאין רובן של (בנות ת"ח שאני כן התם) [בני אדם ת"ח, שאני כן סתם] על סמך הרוב. וכמו ששנינו התם, בפרקין דלעיל (ברפ"ב דנדרין דף יג:): הרי את עלי כאמא, פותחין לו פתח ממקום אחר אוקמי' לה התם בגמ', בעם הארץ ע"כ.