שו״ת הרשב״א חלק ה · חלק רנ״ו סימן ב׳

תשובה: מסתבר דלא מצי אסר, דכל משך לא אוקמוה רבנן ברשותו של לוקח, ודבר שלא בא לעולם הוא לו. דהא אי בעו תרוייהו למיהדר, מצו הדרי בהו. וכל דלא הוי ברשותו מדרבנן, לאו דידיה חשבינן ליה. בין לדברים של דבריהם, וכדתנן בפ' חלון (עירובין דף פא): נותן אדם מעה לחנוני או לנחתום, כדי שיזכה לו בעדו; דברי ר' אליעזר. וחכמים אומרים: אין זכין לו מעותיו. ואמרינן עלה בגמ': מ"ט דר"א דהא לא משך. וכן באיסור תורה, כגון המקדש בחמץ משש ולמעלה, ואפי' בחיטי קרדנייתא, ואפי' בשעות דרבנן, אינה מקודשת, כדרב גידל אמר רם. ואף על גב דדבר תורה דידיה היא, אפ"ה באיסור ערוה התמורה [החמורה], עשאוה כמקדש בדבר שאינו שלו.