שו״ת הרשב״א חלק ה · חלק רנ״ה סימן ב׳

שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.

תשובה: נראה שאתה סבור, שבלשון קונם אדם יכול להקדיש שדהו, ק"ו מהקדש. ואינו! שאין קונם אלא אסור. כלומר: כאלו אומר: עלי הקדש שאחד האומר לחבירו: קונם נכסי לך; הרי הוא אסור בהנאת נכסיו. וכן, האומר: קונם נכסיך עלי, או פירות אלו עלי; וכיוצא בזה. אבל הנכסים בעצמם, אינן הקדש: לא למזבח, וראוי למזבח, ולא לבדק הבית, מה שאינו ראוי למזבח. ולפיכך, האומר: שדה זו שמכרתי לך, לכשאקחנה ממך, תקדוש; דלא קדשה דבעי' דומיא: דכי יקדיש את ביתו. מה ביתו ברשות. ולפי' אמרו (בב"ק דף סט): שאפילו גזל מטלטלין, ולא נתייאשו הבעלים, שניהם אינם יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו, וזה לפי שאינו ברשותו. אבל האומר: קונם שדה זו עלי, לכשאקחנה ממך, אסר בה, לפי שאין זה אלא אסור. ואדם אוסר נכסי חבירו עליו, ואוסר על עצמו דבר שלא בא לעולם, לכשיבא לעולם.
נחלת הכלל · Vilna, 1885

על התשובה הזאת

זהו מקור הלכתי מתוך שו״ת הרשב״א חלק ה, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.