שו״ת הרשב״א חלק ה · חלק רנ״ה סימן ב׳

תשובה: נראה שאתה סבור, שבלשון קונם אדם יכול להקדיש שדהו, ק"ו מהקדש. ואינו! שאין קונם אלא אסור. כלומר: כאלו אומר: עלי הקדש שאחד האומר לחבירו: קונם נכסי לך; הרי הוא אסור בהנאת נכסיו. וכן, האומר: קונם נכסיך עלי, או פירות אלו עלי; וכיוצא בזה. אבל הנכסים בעצמם, אינן הקדש: לא למזבח, וראוי למזבח, ולא לבדק הבית, מה שאינו ראוי למזבח. ולפיכך, האומר: שדה זו שמכרתי לך, לכשאקחנה ממך, תקדוש; דלא קדשה דבעי' דומיא: דכי יקדיש את ביתו. מה ביתו ברשות. ולפי' אמרו (בב"ק דף סט): שאפילו גזל מטלטלין, ולא נתייאשו הבעלים, שניהם אינם יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו, וזה לפי שאינו ברשותו. אבל האומר: קונם שדה זו עלי, לכשאקחנה ממך, אסר בה, לפי שאין זה אלא אסור. ואדם אוסר נכסי חבירו עליו, ואוסר על עצמו דבר שלא בא לעולם, לכשיבא לעולם.