שו״ת הרשב״א חלק ה · חלק ר״נ סימן ב׳

תשובה: בית הכנסת שהיא של הקדש, כגון שהקדישו הצבור להיותה בית הכנסת, אפי' כי לא החזיק באחד ממקומותיה שום אדם, אלא זה בא ויושב כאן היום, וחבירו יושב בו מחר, וכן כל אחד בכל אשר בחרו, אם באו הקהל להוציאה לחולין ולמוכרה: אם של כפרים היא, יכולים הרבים למוכרה, ולקנות בדמיה דברים המקודשים יותר. כמו שנז' דיניה בפ' בני העיר (כ"ו). ואם מכרוה ז' טובי העיר, הממונים פרנסים על ענייני הקהלות, ומכרוהו במעמד אנשי העיר, בתנאי שיקחו בדמיה, אפי' שכר, מותר, וכמו שנזכר שם. אבל אם בית הכנסת של כרכים היא, שבאים שם אנשים מעלמא, א"א למוכרה לעולם, מפני שיד הכל שוה בה. ואפי' הרחוקים יש להם חלק בה, ואין הקהל יכולים למכור מה שהוא לרבים, שאינו מכלל קהלם. אלא א"כ יש שם אדם חשוב, כרב אשי. דאתו כ"ע, אדעתא דידיה, ונעשה הוא אפוטרופוס לכל. וכדאמרי' התם (שם [מגילה כ"ו]): בית הכנסת לוקחים תיבה. אמ"ר שמואל בר נחמני אמ"ר יוחנן: ל"ש אלא בית הכנסת של כפרים, אבל בשל כרכים, כיון דמעלמא אתו, הוייא דרבים, ולא מצי מיזבני. אמ"ר אשי: והאי כנישתא דמתא מחסייא, אף על גב דמעלמא קאתי לה, כיון דאדעתא דידי קאתו לה, אי בעינא מזביננא לה. ואם יחיד הקדישה, איפשר שא"א לצבור למוכרה, ואפי' לכשתמ"ל דאפשר להם למוכרה. ה"מ, דוקא לדבר מצות. אבל לדבר הרשות לא, כענין שאמרו בפ"ק דערכין (דף ו:): ישראל שהתנדב נר או מנורה לבית הכנסת.