שו״ת הרשב״א חלק ה · חלק רל״ה סימן ב׳

תשובה: כבר ידעת, דאין היתר חרמי הקהל הולך על דרך שאר נדרין וחרמין, דאין הנודר מתיר עצמו, שהוא אינו מוחל, אבל אחרים מוחלים לו. ועוד, שאין הנדרין והחרמין נתרין אלא בפתחים. וחרמי צבור נהגו להתיר הם עצמן ובלא פתחים וכבר ידעת, שהענין זה צווחו עליו מקצת מן הגדולים הראשונים ג"כ. אלא שכבר שמעת שנותנים טעם לזה, שהם כשהם נודרין ומחרימין. הוי כאלו על דעת שאם נרצה להתיר, בין בטענה, בין שלא בטענה, אלא ברצון פשוט לבד, נוכל להתיר. והוה ליה כהפרת הבעל, וכבר שמעת ממני כמה פעמים דברים אלו בארוכה, וגם אתה רמזת הענין כן. וכיון שכן, אם דין זה אמת, הלכו להם כל הטעמים אלו, וכל הספקות. וכיון שנתקנו הדרכים, בין שעדיין עומדים בשבושם, יכולין הם להתיר. שהרי זה כאלו התנו לעשות כן, זולתי אם פירשו בשעת החרם מפורש, שלא יהא לו היתר, כאשר אמרתי לך פה אל פה, כמה פעמים. גם מה שאמרת: שעדיין לא בא הזמן ולא חל הנדר, וכל שלא חל אינו ניתר אינו לפי דעתי, בעניני חרמי הקהל. לפי ההסכמה ההיא שאמרנו, לפי שחרמים אלו כאילו יש בהם תנאי, שיוכלו להתיר בכל עת שירצו הם, וכעין הפרת הבעל שהפרת הבעל אינו צריך שיחול. שלא אמרו, אלא בהיתר הזקן, כמו שמפורש בשילהי נדרים (דף צ). וכ"ש כאן, שכבר חל החרם, ונמשך הוא, דאסור ממילא, עד ר"ח אייר בין שיאמרו הברורים, בין שישתקו. ולא שמו בהם האיסור אלא ההיתר. שאם יראה בעיניהם שנתקנו הדרכים, שיוכלו ללכת.