שו״ת הרשב״א חלק ה · חלק ר״ל סימן ב׳

תשובה: אין לשון המשנה כמו שכתבת, אלא הכי תנינן. קונם סוכה, שאני עושה. תפלין שאני מניח. ושאני; גרסינן. ולא גרסינן: שאיני ומן הטעם הזה שאמרת דשאיני עושה, לשון שבועה הוא וכן בכולה מכילתא, לא גרסינן שאיני, אלא שאני. כלומר: קונם יהא עלי הסוכה שאני עושה, והתפלין שאני מניח. ואל תסתבך במקצת מקומות שיש בתלמוד, שנראה מתוכם דרך פשיטותם, שיש נדר בלשון שבועה, ויש שבועה בלשון נדר. שאין הלשון בא שם בדוקא, אף על פי שראיתי למקצת מן הגדולים שנסמכו עליהם. דתניא בשבועות (דף כ) ובנדרים (דף יב): איזהו איסר האמור בתורה. אמר: הרי עלי שלא אוכל בשר, ושלא אשתה יין. וקרי ליה: איסר נדר. ואמרי' בר"פ שבועות שתים בתרא (שבועות דף כב), אכילה משתיהם עלי; שבועה. ואמרינן בשבועות (דף כט) ובנדרים (דף כד:), לאו יאסרו פירות שבעולם עלי בשבועה. אלמא: יש שבועה בלשון נדר, דהא: עלי; קאמר. וליתא. דבכל הני, לאו בדוקא נקטינהו, דכיון דלא עיקרא דמילתא משום האי לישנא אתי, לא דק בלישנא. וההיא דאסר נדר, לא אתא, אלא לאשמועינן: דצריך לתלות נדרו בדבר הנדור. וכדשמואל, דאמר: והוא שנדר ובא, מאותו היום. ולעולם באומר: בשר ויין, ביום שמת אביו. וההיא דשבועות שתים בתרא, באומר: הריני נשבע שלא אוכל משתיהם. וכן פירש ר"ח שם, והרא"ה ז"ל. ולא הוזכר שם לשון, אלא בגררא בקונמות, ומשום דאוקים התם (שם בשבועות ד' כב) הא דתניא: קונמות מצטרפות, ואין שבועות מצטרפות, באומר: אכילה משתיהם עלי קרבן. ומשום הכי, אמרינן: שבועות נמי, דאמר: אכילה משתיהם עלי קרבן; שבועה. ולא מוקי דלא הזכיר שבועה על כל ככר וככר בפני עצמו, אלא בבת אחת. ולאו דוקא, שיאמר לשון זה. וההיא דיאסרו פירות עולם עלי בשבועה, באומר: הריני נשבע שלא אוכל מפירות שבעולם, אם לא ראיתי גמל פורח באויר. ובלשון הזה מצאתיה בתשובת הגאונים ז"ל ומצאתי בירושלמי דעבדי ליה פלוגתא. דר' יודן ור' מונא סברי: אין נדר בלשון שבועה, ואין שבועה בלשון נדר. ור' יוסי סבר: יש נדר בלשון שבועה, ויש שבועה בלשון נדר. וקי"ל דיחיד ורבים, הלכה כרבים. וכ"ש דאמרינן בנדרים (רפ"ק ב ע"ב, וע"ש בחי' לרבי' המחבר ז"ל), דנדר מתסר חפצא אנפשיה. ולא שבקינן מאי דמפ' בגמ' בהדיא במקומו, ותפשינן לישני בעלמא, דלא מתאמרן בדוקא.