שו״ת הרשב״א חלק ה · חלק רכ״ח סימן ג׳

ואמנם יש לחקור עליו, מצד אחר. כי מאחר שקבע זה לעשות שטרו, ועבר זמנו, אינו חייב לאחר זמנו מכח שבועתו, לעשות אותו שטר. דהרי זה כנשבע לאכול את הדבר יום זה, ועבר היום ולא אכלו, דעבר על שבועתו, ושוב אינו חייב לאוכלו. דמאי דהוה, הוה. וגם זה, כשעבר יומו עברה שבועתו עוד יש לדעת, כשהאריכו חמיו, אם הוא פטור בכך, אם לאו, מפני שאני רואה שאתה חוכך אם יכול להתירו ביחיד, אם לאו. ואינו מאותו צד שאתה בא לחקור עליו, דאין זה תלוי ביחיד מומחה בשלשה, אלא מפני שהתנאי זה, הוא לתועלת שמעון זה ולהרוחתו. וכל כי האי, יכול להתיר, שלא ע"פ חכם. וכאותה ששנינו בפ' קונס [צ"ל: קונם] יין (דף ס"ג ע"ב): האומר לחבירו: קונם שאיני נהנה לך, אם אין אתה נותן לבני כור אחד של חטים, וב' חביות של יין. ר"מ אומר: אסור, עד שיתן וחכמים אומרים: אף זה יכול להתיר נדרו, שלא עפ"י חכם, ויאמר לו: הריני כאלו התקבלתי ומפרשי' בגיטין, בפ' מי שאחזו (גיטין דף ע"ה ע"ב) גמ'. ע"מ שתתן לי אצטלתי. טעמא דהך מתני', משום דלהרוחה איכוון, והא לא איצטריך. וה"נ, תנאי זה להרוחתו של שמעון איכוון. יכול הוא שמעון זה להתיר, שלא ע"פ חכם. אלא מיהו, דווקא אם פטרו לגמרי, דכיון דלא איצטריך, ואמר ליה: הריני כאלו התקבלתי. שהרי אנו רואים, כאלו נתקיים התנאי. אבל זה שרוצה בקיום התנאי, ומחזר אחר שטרו, אלא שחתנו פייסו להאריך לו ימים, או עשור, עד בא אביו, ושבועתו קיימת, אין בידו להאריכו, אלא א"כ התנה בפירוש בשעת השבועה, שיוכל להאריכו, ושיהא פטור עד הזמן שיקבע לו, כמו שידעת שאנו נוהגין כן, בשטרי שבועות כהן. ומ"מ, איני רואה לעיקר מחלקותם שום ענין, שהם העדים הראשונים, כבר כתבו וחתמו, שזה התנה שאם תמות אשתו, שתחזור כל [שמא צ"ל: הכל].