שו״ת הרשב״א חלק ה · חלק רכ״א סימן ב׳

תשובה: מסתברא שלא הייתם צריכים להחרים כלל, בה' בשבת כלל דבנדרי', הלך אחר לשון בני אדם. ואין קורין שבוע פלוני לז' הימים, דבסוף החדש, אלא שבת שחל אותו מאורע בתוכו. ואילולי דראיתי באותו לשון התקנה, שיחרימו בכל ב' וה' בשבת, הייתי אומר: דאין צורך להחרים, אפי' באותו שבוע, אלא בב' וה' של קודם הפרעון, מפני שהם אין מחרימי' שהביאו, אלא להביא באמונה. ולאחר הפרעון, מאי דהוה הוה. אבל עכשיו שראיתי שהצריכו להחרים אפי' ביום השבת, א"א להחרים בשבת דקודם הפרעון, דאם על שבת דקודם הפרעון, יום שבת זה איני [שמא צ"ל: אינו] מכלל שבוע הבא ה, אלא תשלום שבוע שעברה. וכדתנן (בנדרים דף ס): שבת זו, אסור בכל השבת, והשבת שעברה. ואם יום השבת של שבוע הפרעון קאמר, אחר הפרעון ההוא. אלא א"כ נאמר: דחששו לחדש שחל להיות בב' בשבת, דעכשיו יהיה סוף החדש, שבת ויום אחד בשבת. וכענין זה יצטרך להחרים בשבת, ובב' וה' הקודם לו, צריך להחרים, כיון שחל יום אחד מזמן הפרעון בשבת של אותו שבוע, ויצטרך להחרים בשבת ג"כ, מפני שהוא קודם ליום בשבת דלאחריו, שהוא קודם הפרעון של יום אחר בשבת, והוא מכלל השבוע דחל בו הפרעון, דהשבת בעצמו הוא מכלל הב' ימים דבסוף החדש. ואף על פי דאי אפשר לפרוע לו ממש, וזה דבר רחוק הוא לומר, דנתכוונו לדבר זה בלבד. ע"כ נ"ל דבכל זמן מזמני הפרעון, צריכים להחרים כל ב' וה' בשבת של אותו שבוע, שחל זמן הפרעון בתוכו. ואף על פי שכבר עברו ימי הפרעון, כשיגיע יום השבת, אולי חששו לפושע ולאנוס, או שהיה בדרך רחוקה, בשעת זמן הפרעון. והנה הם מחרימין ביום השבת על האנוסים ועל השוגגים שלא פרעו, שיפרעו אותו פרעון באמונה. ולפי זה, כל שבוע דחל בו הפרעון, צריכים להחרים בב' ובה' בשבת שבו, בין מלפני הפרעון ובין דלאחר הפרעון. ונמצא דלפעמים יצטרכו להחרים ב' וה' בשבת, וב' וה' בשבת. וכגון, דחל ר"ח שלפני הפרעון בב' בשבת. לפי דזמן הפרעון תופס משתי השבועות יום שבת משבת שעברה, ויום ראשון משבת הבאה. מ"מ אם הברורים יבינו הלשונות באחת מן הכוונות, יעשו כפירושם, לפי דכל ספק שיולד, נידון כפירושם. וזה בודאי אינו כל כך ברור, שינצל מידי ספק.