שו״ת הרשב״א חלק ה · חלק ר״ב סימן ד׳

וכל מבוי דאין בו תנאי מבוי, דאין ארכו יותר על רחבו, או שאין בתים וחצרות פתוחות לתוכו, נידון כחצר ואינו ניתר בלחי וקורה וצורת פתח, אלא שני לחיים או פס ד'. והריני כותב לפניך, מה שנראה בעיני עיקר, בבתים וחצרות שאמרו. ומה שאמרת: שנסתפק לך, במ"ש בפ"ק דעירובין (דף יב): איזהו מבוי הניתר בלחי וקורה, כל שאין ארכו יותר על רחבו, ובתים וחצרות פתוחות לתוכו. הא אין בתים וכו' פתוחות לתוכו, נידון כחצר, וצריך שני לחיים או פס ד'. אם הוא דוקא במבוי סתום, אבל במבוי מפולש שאינו ניתר בלחי וקורה, אלא בצורת פתח, אפילו שאין בתים וחצרות פתוחות לתוכו, ניתר בלחי וקורה, או דילמא ל"ש? דבר זה לא שמעתי בו שום הפרש, דמאי שנא? ואי נפשך לומר: לפי שפלושו מוכרח, דאינו חצר אלא מבוי, וכי אין חצרות. מפולשות לרשות הרבים. ותנינן (בתוספתא דטהרות פ"ז, והובא בש"ס שם בפ"ק דעירובין ח ע"א): חצר שהרבים נכנסים לה בזו, ויוצאים לה בזו. ואם נפשך לומר, מפני שאמרו: שניתר בלחי וקורה; ולא אמרו: בלחי וקורה וצורת פתח; זו אינה תורה, דלאו כרוכלא לחשוב ולימא. אלא כל שניתר בראשו הפתוח לרשות הרבים בלחי וקורה; קאמר. כי ראשון וב', בין שהוא סתום לגמרי, או שיש בו צורת פתח, הרי כסתום לגמרי. וכיוצא בה דמי, לענין שבת. ודא ודא אחת היא ועוד, אם באנו לומר, דדוקא קאמר, א"כ אף אנו נאמר: דמבוי המפולש, הניתר בצורת פתח, אף על פי שאין ארכו יתר על רחבו, נידון כמבוי ולא כחצר. ואינו צריך אלא לחי אחד, דלא ארכו יתר על רחבו, אלא במבוי הניתר בלחי וקורה. וזה אינו! דסתם אמרו: מבוי שארכו כרחבו, אין ניתר בקורה טפח, ולא סתום, ולא שנא מפולש. ובתים וחצרות שאמרו, באמת נחלקו בו הדעות הרבה. לפי שהראב"ד ז"ל פירש שם, באותה של רב נחמן דפ"ק דעירובין (דף יב:), דשתי חצירות ובכל חצר בית. וכן פי' שם רש"י והרמב"ם ז"ל (בפ"ז מהלכות שבת ה"ח) חצרות ובתים, ואפילו חצר אחת ובית אחד. בהא ליתא! דשמואל הוא דאמר הכין, והדר ביה. כדאיתא בפרק הדר (עירובין דף עג:), בהדיא דאמרינן שם: קא סבר רב: דאין המבוי ניתר בלחי וקורה, אלא א"כ חצרות ובתים פתוחים לתוכו: שתי חצרות ושני בתים בכל חצר וחצר. וזה נ"ל עיקר, והכין איתא בירושלמי בפ"ק דעירובין ובפ' הדר. דגרסי' התם: רב נחמן בר יעקב בעי: מבוי אין פחות משתי חצרות: חצר אין פחות משתי בתים. והכין בר"פ ר' אליעזר דמילה (שבת דף קל:). דאפילו איכא בתים וחצרות וערבו, אמרו דנתקו חצרות, ונעשו בתים. ובתים איכא, וחצרות ליכא. וכן מוכח לפי דעתי בהכרח בעובדא דאבוה בר איהי, דבפ' הדר (עירובין דף עד). דאמרינן התם: שמואל אמר: אפי' בית אחד וחצר אחת. וא"ל ר' אליעזר: והא מר הוא דקאמר, שמבוי לחצרות, כחצר לבתים. ואישתיק. ואי בעיא להו: קבלה מיניה, או לא קבלה מיניה? ובעי למיפשט: דלא קבלה, מההיא, מבואר דאבוה בר איהי, דעביד ליה לחי, ושריא ניהלה מר שמואל. אלמא: לא קבלה מיניה. ודחי: לעולם קבלה מיניה. והתם, חזנא הוא דהוה כריך ריפתא אבראי, והוא גני. התם אבוה סבר, מקום פיתא גריס. ושמואל לטעמיה, דאמר מקום פיתא גריס. ולדידי ק"ל: כיון דמעיקרא הוה ס"ד דלא קבלה מיניה, דמסבר סבר מקום פיתא גריס ושמואל לטעמיה, וחזנא לא הוה כריך פיתא, התם לא מעלה ולא מוריד, וכמאן דליתיה דמי. וא"כ, אין כאן אלא חצר אחת בלבד. וחצר איכא, ובית ליכא. ושמואל בית אחת וחצר אחת, מיהא בעי. ואף על גב דאיכא בית בבי כנישתא דחזיא לדירה, דירה בלא דיורין לא שמה דירה, ואינה אלא כחורבה. ור' יוחנן בלחוד הוא דמקל, האי אפי' חורבה ותו, רבה הראויה קאמר, וכדאמרי' התם. לא א"ר יוחנן, אלא חורבה דחזיא לדירה. אלמא: שמואל בית עם דיוריו קאמר. אלא ע"כ, בדאיכא בבית הכנסת, ביתא אחרינא, מלבד ביתא דחזנא. ומש"ה, הוה קס"ד מעיקרא, דשמואל משום ההוא ביתא הוה שרי, דבחצר דאבוה בר איהי, איכא תרי בתי, והוה ליה חצר אחת. דאבוה בר איהי, ובית אחת בבי כנישתא, בר דההוא חזנא, ומתכשר מבוי בלא חזנא, למאי דס"ד מעיקרא. ודחי', דלא היא! דכיון דחזנא הוה גאני ביה, הו"ל שתי חצרות פתוחות למבוי, ושני בתים לכל חצר וחצר. ושמואל לטעמיה, דאמר מקום לינה גרים. אלמא: למאן דבעי בתים וחצרות, שתי חצרות ושני בתים בכל חצר וחצר, קאמר. ואנן קי"ל בהא, דרב דבעי בתים וחצרות. ואף על גב דר' יוחנן פליג עליה, הא הדר ביה שמואל, וקבלה מיני' דר' אלעזר. ורב ענן נמי, דעבד בה עובדי, דשריא ללחייא דאבוה בר איהי. ור' נחמן נמי, דבתרא הוא, אמר: נקטינן: אין ניתר המבוי בלחי וקורה, עד שיהיו שם בתים וחצרות פתוחות לתוכו. ואף על גב דקי"ל הלכה כדברי המיקל בעירוב הכא מחיצות נינהו.