שו״ת הרשב״א חלק ה · חלק קפ״ח סימן ב׳

שאלתם: ראובן ושמעון הלוו מאתים דינרין ללוי, על בהמה על ידי לוי, והיתה עומדת בחצרו של לוי. ולוי זה, הוצרך ללכת לפקח על עסקי קרובו, שנתפס למלכות. ושאל ראובן: שישאיל לו אותה בהמה; והודה לו, ובלבד שיתרצה שמעון בכך, שהוא שותפו. והלך אחד מקרובי לוי והנתפס, ופייסו לשמעון, שיתרצה גם הוא להשאיל חלקו, ורצה בכך. וא"ל המפויס [המפייס] לשמעון: אנו נשכור הבהמה לצורך ללכת לקלדי"ש, ליומא דשוקא. וחזר המפייס אצל לוי, ורכב לו והלך לו. ובדרך, תפסוהו אנסין, לו ולבהמה. ועתה תבע ממנו שמעון, שיחזיר לו הבהמה, דשואל היה וחייב באונסין. טען לוי: דין ודברים אין לי עמך. שאני לא שאלתיה ממך, אלא קרובו של נתפס והוא מסר לו. ועוד, שלא שאולה היתה, אלא שכורה. שבפירוש אמר לך: שישכרו לך בהמה לרכוב, אך ליומא דשוקא. השיב שמעון: מי שפייסני בא אלי משמך, ולכך נתרצתי. ומה שאמר אלי: שישכור לו בהמה; לא מדרך שכירות היה, אלא לאחר שנתרציתי להשאילך לך, היה כמגיד שישכור לי בהמה. ועוד, שאותו שפייסני, בשמך, אמר אליך שלא תלך באורחא דפונטי"ש, שהוא נודע למקום ליסטים ואנסים. ואתה הלכת בדרך פונטי"ס. ואפי' מי ששכר ממני, לפי דבריך, לא היה לו לעבור באותו הדרך. זהו תורף הטענות. הודיעני: הדין עם מי?