שו״ת הרשב״א חלק ה · חלק קפ״ג סימן ב׳

תשובה: הדין עם הצבור. שאע"פ שהמלך פטרם ממה שהוא תובע לצבור, לא חייב את הצבור לפדות את ממונם של אלו, מכל מה שיארע להם מחמת מעשיהם, שעוברים על חוקי המלך, לקבל ברבית יותר ממה שגזר. וכן נמי, לא חייבם לסלק מעליהם נזק החותמות. והמלך על הכל גזר, ואפי' במסים ותשחורת אם הטיל עליהם, כיון שבפי' הכניסם, אין על הצבור לפדותם. ותדע לך, דהא רבנן פטירי מכרגא. דכתיב: מנדא בלו והלך, לא שליט למרמא עליהון; כדאיתא בריש בתרא. ואפ"ה, לכריא דפתיא, חייבין עליהם, מפני שהם צריכין לו. וחומת העיר נמי, אפי' מיתמי ורבנן נמי חייבין ליתן, אלא משום דלא צריכי נטירותא. הא כולהו אינשי, אף על גב דפטירי ממס המלך, צריכי נטירותא. והלכך להוצאות יום אידם, ותיקוני העיר, וסימנים, דכולם צריכין להם, חייבים. ומה שבאים לפטור את עצמם, מדין מבריח ארי מנכסי חבירו, ופורע חובו של חברו. אם כן, דבכלל דברים אלו הצבור הם, והרי הם כשאר בני העיר, ואין שאר בני העיר יכולין לומר לפרנסי הקהל, אין אנו חייבין ליתן, מפני שאתם מבריחין ארי מנכסינו, או פרעתם חובותינו שלא מדעתנו, לפי שהפרנסין ממונים הם, וכאפוטרופוסים או שלוחים להם. אבל בעיקר המס, איני מכניס את עצמי בדבר. זו מחלוקת שנויה היא, ועדיין היא מחלוקת, עד שישאלוני הב"ד