שו״ת הרשב״א חלק ה · חלק ק״פ סימן ג׳

גם עיקר פטור הזה בקרקעות השוין ג' מאות זהובים, תלוי במנהג המסים, כי מעיקר הדין יראה שאין הפיטור הזה שוה כלום, מדין התורה. לפי שאין הקרקעות הללו חייבין לקהל, ואין להם עליהם כלום, שיפטרו מה שיש להם עליהם, אלא כשהמלך תובע מסין דרך כלל תובע, לכל הצבור. וכל אחד מהם חייב לפרוע במס המלך, כפי מה שיש לו. וא"כ, מהו חייב אחד מן הצבור, שיפטרו אותו. והרי זה כרבים שחייבין מנה או מאתים לאחד, שאם פטרו כולם לאחד מהם מאותו חוב, שאין בדבריהם כלום. לפי שאין פיטור, אלא במה שיש לו בו זכות חוב ושעבוד, ואלו כבר פרעו המס למלך. ויש לצבור תביעה על זה, מצד מה שכבר פרעו בשבילו כערב או קבלן שפרע למלוה, בכך ודאי מחילתם מחילה, ופטור שעשו היינו כמחילה. ולא עוד, אלא שאם פטרוהו מכל מה שיתבע המלך, ושיפרעו הם בשבילו, אין בדבריהם כלום. לפי שאין אדם מוחל ופוטר דבר שלא בא לעולם. ולפיכך דבר תורה, אין בדבריהם כלום, אלא א"כ יתחייבו הצבור את עצמן ונכסיהם לו, בכל מה שיגיע לחלקו לפרוע במס המלך, דעכשיו מועיל מדין חיוב ושעבוד שנשתעבדו לו. וכל זה, שלא כדעת הרמב"ם ז"ל (בפי"א מה' מכירה הט"ז), שכתב: שאין אדם יכול להתחייב בדבר שאין לו קצבה ומה שכתבו לו בו אחריות, אינו כלום. שאם אין בפיטור ממש, אין עסק לאחריות זה כאן, ודבר בטל הוא דאמרו. ואפילו תאמר דהאחריות מועיל, היינו כשכבר פרעו בשבילו, והוא חייב לשלם לצבור. ואם בא אחד מבני הקהל, שהיה בענין הפוטרים, ותבעו וזכה עליו בדין כלום, הם חייבין לשלם לו מדין האחריות. אלא שכל אלו תלוי במנהגי המס, שבכל מקום ומקום.