שו״ת הרשב״א חלק ה · חלק קע״ח סימן ב׳

תשובה: נ"ל שורת הדין, דאין פורעין מס בשום מקום, על ממון הקבוע לאדם שיש לו במקום אחר. אף על פי שהוא עומד כאן, הוא ואשתו וביתו, שהכרגא הוא כסף גולגלתא, והטסקא דברים מוחלקים. הכרגא נותן במקום שהוא דר, לפי שהוא אקרקפתא דגברא מנח. אבל הטסקא, אינו אלא על הממון. והממון משועבד לבעל הקרקע, דהיינו אדוני הארץ אשר הוא שם בעירו. וה"ה והוא הטעם, לשאר עסקי ושאר נכסים אשר יש לו לאדם במקום אחד, והוא שיהיה אותו הממון קבוע שם. ואם אתה אומר, שאילו היה יודע אדוני הארץ הזאת, שהוא אינו פורע מס כאן, היה תובע לו לבדו. אין זו טענה. שאילו היה עושה כן, דינא דמלכותא בכי האי, לאו דינא. ואם אתה אומר כן, אפי' מי שיש לו קרקעות במלכות אחרת יהא פורע כאן, שאילו היה יודע המלך שזה עשיר במקום אחר, יתבע ממנו. אלא שאין זה משורת הדין, אלא אנסין. וכן היא מנהג קהלותינו מימי קדם. ואין הנדון דומה לראיה. דפרדכת דהתם, הוא דהמלך שואל אותו, ובני העיר מצילין אותו, וטוענין עליו שאין לו, ומתוך כך מרבה המס בני העיר. נמצא הצלתו גורמת להם ריבוי המס. ולפיכך מסייע להם עמהם. אבל כאן, שלא תבעו ממנו כלום בפרט, והמלך אינו תובע אלא בכלל לכל בני העיר, סתמא דמילתא דאיני תובע אלא לפי ממון, ולפי ממון אנו פורעין. והטענה שאמרת, דיש לקהל לעשות חוקים ודינים בדבר זה. נראה לי, שאין זה אלא גזל, ואין יכולין להתנות על הגזלות. ומ"מ, אם התנו כל בני העיר בכך, וקבלו עליהם כל הקהל, תנאם מועיל לאותם שבאו באותו תנאי, ולבאים אחריהם. אבל אם היה אחד בעיר, שלא רצה באותו תנאי, אינו בכלל תנאם, שלא כל כמינו של קהל לגזול את ממונו של זה, ולקח אותו לעצמן. גם הטענה שאמרת, שהקהל ינכו לו כנגד מה שהוא פורע אחר, ויפרע להם השאר. זה ג"כ נראה לי, שהוא כנגד האמת. שאם אותו ממון פטור, הוא פטור לגמרי, ולמה יפרע עמהם עליו, אפי' פרוטה! אין זה שורת הדין, אלא א"כ התנו כל הקהל תחילה על הדבר הזה, וזה מדרך התנאים, והוא שיסכים זה עמהם כמו שאמרתי. וכן אנו נוהגים מקרוב, מדין הסכמת כל הקהל, שהתנו כולם בכך, ולא ערער שום אדם בדבר [עיין שו"ת מהרי יואל קל"ג].