שו״ת הרשב״א חלק ה · חלק קס״ז סימן ד׳

ועוד באת בטענה אחרת להפסידו, שלא ליפרע מן הלקוחות, מדרב ושמואל. שכך כתבת, וכ"ש. אם מת אחר מכאן. המלוה, קודם שזכה בו הישראל. דאפילו בישראל אמרינן אין אדם מוריש שבועה לבניו. וגם זה אינו נראה לי, דגם רב ושמואל לא אמרו, אלא ביורשין מן היורשין, דמיד דמת הלוה, מיד חלה עליו השבועה, ואינו ניצול ממנה לעולם, ואינו יכול להורישם. אבל במוכר שטר חוב שיש לו על אחד, ואותו לוה מכר נכסיו, ואף על פי שמת המלוה, לא חלה עליו השבועה מחמת הלקוחות, דשמא יהיו לו עוד נכסים ללוה, שיפרע מהם. וכך קבלנו מרבותינו נ"נ. אבל ראיתי שלקחת בשאלתך ענין אחר, שאינו מכלל טענות אלו. והוא שאמרת: מת לוה בחיי מלוה. ולפי זה, לרב ושמואל חוזר דין הלקוחות, כדין היורשין, לפי שמיד שמת הלוה, אין לו לגבות אלא בשבועה מן היורשין, או מהלקוחות. ואפ"ה, אם יש בו בשטר נאמנות, אין כאן עסק שבועה, ואין כאן דרב ושמואל, וכן הסכימו הראשונים ז"ל. ומן הלשון שכתבת, שעשוי בכל חיזוקי סופר, ככל חיזוקי שטרותינו, נראה שיש בו נאמנות, לפי שכן דרכן לכתוב בשטרות וכיון שכן, ששעבד את עצמו ראובן זה לכותי, ודרך המשתעבדין לכותי בשטרותיהן, לגבות אפי' מת לוה בחיי מלוה, הרי הסתם, כאלו פירש שיגבה ממנו בין כך ובין כך. דהו"ל כעין לשון הדיוט, דאע"ג שלא התנה, כאילו התנה דמי, כיון שהורגלו בכך, כדאיתא בפ' המקבל. והו"ל כתנאי כתובה, דאע"פ שלא כתב, כמו שכתב דמי, כדאיתא בירושלמי. דפרק נערה שנתפתתה.